אז הוא מת.
הוא מת בשלג.
הוא הלך ברגל בדצמבר מבית הוריו,
עם האבא הפסיבי והאימא החורגת השתלטנית,
והאחים החורגים הרעים שהיו מכים אותו מכות רצח,
הוא הלך משם בשלג ולא ידע לאן.
לא היה לו הרבה, הוא לקח רק מעט בגדים.
השלג היה גבוה מאוד על פני הקרקע,
והוא היה צריך לעבור ביער,
שם היו חיות טורפות, שודדים ואנשים רעים,
גם סוחרי עבדים,
אבל השלג היה לטובתו,
כי היער היה ריק מהם בגלל השלג.
הוא ראה את עקבות הטבח ברבים שהתרחשו לפני השלג,
אנשים היו תלויים על חבלים על עצים,
וגופות היו קפואות בקרח.
והוא חצה את היער, הוא לא הפסיק ללכת.
ש-מה יקפא,
ואז הגיע לגבעה הראשונה.
היו שבע גבעות,
והוא עלה וטיפס על כולן,
וגם ירד מכולן.
כך הגיע אל המכרה,
אבל לא היה אף-אחד במכרה,
זה היה מכרה פחם, והוא היה ריק בגלל החורף.
אבל עובדי המכרה גרו לא רחוק,
בקבוצת בתים קטנים בודדים,
אולי ארבע או חמש בתים,
ועוד כמה מבני שירות.
הוא הלך תשעה ימים.
הוא עמד מול הבתים,
פחד להיכנס, בכה,
והם הכניסו אותו פנימה לאחד הבתים,
רחצו אותו והאכילו אותו,
והציעו לו מיטה לשינה.
היו שם גם גברים וגם נשים,
וכולם-כולם היו טובים.

הם טיפחו אותו והוא הצטרף לקהילה הקטנה שלהם,
עבד במרץ, טרם מ-שלו,
ונהנה מהגנה, ביטחון ושקט.
הם שמרו עליו כמו על פרח בשלג.

לעת זקנה הוא התעוור,
והצאצאים של הקהילה עוד טיפלו בו,
כמו האבות והסבים שלהם.
הקהילה גדלה מאז.
בגיל 71 הוא נפטר, בשלג דצמבר,
ונטמן בכנסייה המקומית,
שבלי קשר לפרשה,
נהרסה בזמן פרעות 8 שנים לאחר מכן.

גילוי המצבה היה רק לאחר מאתיים שנה
ועשרים ושלוש שנים.