והאם את נהנית לדפוק לי את הראש?
להכניס לי עוד ועוד מרעל הטמטום בהזרקת הירואין ישירה מתוך
עינייך.
כן.
דווקא מתוך העיניים החומות האלו שלך.
והכי מעצבן זה, כמה שזה בנאלי! כמה טיפשים כבר דיברו על
עיניים? תאמיני לי שאני יודע ובכל זאת בתוך העגולות החומות
שלך המלאכיות שלך המתוקות מדיי ואיך שזה קורה כשאת מביטה
והופכת אותי לכלום באותם חומרי הגלם המטופשים שנוצרו מהר מדיי
בטעות בנאלית אבולוציונית.
או שלא יודע כלום.
ואת בכלל לא אשמה.
זה הרי לא את, זה ביולוגיה דפוקה. אני יודע.
מנגנונים פסיכולוגים אבולוציונים.
שקופים.
טיפשיים.
וככה זה באבולוציה שלנו:
זה פשוט קרה ולכן זה עכשיו קורה ואת מטמטמת אותי...
מבעד לדמעות אני לא רואה כלום חוץ מאשר -
שאני בכל זאת מרכיב לתווך חומות ההגיון שלי הקר השקול והצפוי
את מה שאני יודע:
שזה לא נכון.
שאין אמת בלב וברגש.
מי כמוני, המדען, שיודע בדיוק עד כמה נוירוטרנסימטורים הם שקר
חושי?
עלוב, דפוק, צפוי!
כמו למשל עכשיו:
אני יודע היטב שמולקולה בודדת בריכוז מיקרומולרי של
אוקסיטוצין...
מופרשת במנגנונה המחזורי מיותרת המוח (הדפוק)
ואני ממש יודע איך שהיא מחלחלת אל הקיבה, אל האשכים, מהדהדת
מנעדיה בכל מיני אתרי קישור. רואה דמעות, שומע שירים
מלודרמטיים שאיזה אלגוריתם מצליח לנחש עבורי שהומים בכל איזור
במוח ברגש בגוף ונמצא כאן ולא כאן ושותה תה ולא מבין מה הולך
ולמה זה קורה ואיך יכול להיות שאת עכשיו כאן בתעלת האוזן בתוך
מנעד מערכת העצבים או שלא כאן יותר מהרבה דברים שאני יכול
להבין ואולי לדעת?
לא יודע כלום. |