עדר של כבשים זוהרות בחושך רוצות שאלך לישון.
אחת אחרי השנייה קופצות מעל גדר,
אפילו הן לא יודעות למה.

אבל אני פה.
שותה את הלילה בכוסיות קטנות.
שותה את הבדידות במנות גדולות יותר.

מזווית העין רואה את הזמן חולף לידי,
מהר.
הוא תמיד ממהר.
משאיר אחריו שובל של רגעים בשבילנו לתפוס.

לפתע נשמעת יריית הפתיחה,
אז המזוודות נשלפות וכולם מסדרים את הכלים,
דוגמאות של רגש בחלון ראווה.
מוכנים לשחק.

נגיעות של לבן מתערבבות בשחור
יוצרות שטח אפרורי,
מוקף הוא בגבולות אדומים
עליו מחשבות כחולות מתרוצצות חופשי.

טובעת באלכוהול ובמבטים טורפים.
ריח של ציד מציף את חושיי.
התרגשות זמנית,
זיוף רגעי,
פחד.

ילדה זה לא המקום בשבילך.
הנסיך שלך לא מסתובב במקומות כאלו.
הסוס באורווה והוא כבר מזמן הלך לישון.
כאן תמצאי רק אושר שקרי.
כי פה הכי הרבה שאפשר,
זה לאהוב עד מחר.