[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
נקודה שחורה

כשפרש לגמלאות קיבל שוורץ שתי החלטות. האחת, לקחת על עצמו את
ניהול ועד הבית כדי לא להישאב לחיי בטלה מנוונים. השנייה,
להתגלח רק אחת לשבוע. משהו בתוכו ביקש שינוי ומרידה במוסכמות
והוא, שכל שנותיו בשירות הציבורי הקפיד על תגלחת יומית, מצא
מפלט בפטור זה שהעניק לעצמו.
באחד הבקרים, כשניצב מול המראה לגילוח השבועי, גילה נקודה
שחורה על לחי שמאל. מעולם לפני כן לא ראה אותה שם ובגלל שביתת
הגילוח שהכריז, גם לא ידע כמה זמן היא שם. אינסטינקטיבית ניסה
שוורץ להסירה אבל חרף מאמציו, הנקודה נותרה איתנה במקומה.
שוורץ התקרב למראה וראה שאין המדובר בלכלוך אלא בכמה תאי עור
שהשחירו. הנקודה השחורה  העבירה בו רטט קל של נוסטלגיה. הוא
נזכר איך בתוך ענן כבד של פודרה ציירה אמו על לחיה נקודה שחורה
בעפרון איפור. למה התאמצה ליצור נקודה מלאכותית על פניה, מעולם
לא הבין וגם כבר אין את מי לשאול, אבל עכשיו משזכה בנקודה משל
עצמו היה שוורץ מרוצה.
כעבור שבוע, כשניצב שוב מול המראה, ראה שהנקודה הבודדת גדלה
משמעותית והפכה להיות נקודת חן. מן גבעה קטנה עשויה גבישים
שחורים ששערה דקיקה אחת או שתיים צמחו עליה. שוורץ צחק קצרות
מאחר ובמבט מקרוב נדמתה בעיניו אותה גבעה שחורה לאי קטן ששני
דקלים משתפלים ממנו בכיוון הים. ממש כמו באגדות. הוא התרחק מעט
מן המראה ובחן את התוספת החדשה לפניו. שוורץ לא הצליח לגבש דעה
של ממש והסתפק בקביעה שיתכן ואותה נקודת חן מוסיפה לפניו איזה
נופך של מסתורין. כשהבעת סיפוק על פניו נפנה שוורץ לטרדות
היומיום של  ועד הבית: הכנת מכתבים בנוסח אחיד לשכנים שטרם
שילמו את מסי הוועד לחודש האחרון.  
בפעם הבאה שניצב שוורץ מול המראה כדי להתגלח, הוא נדהם לגלות
שנקודת החן הפכה להיות כתם של ממש שהשתרע על פני מחצית מלחיו.
האי הפך ליבשת. כעת התחיל שוורץ לדאוג. הוא חשש מפני האפשרות
שאותו כתם אינו אלא ביטוי חיצוני למחלה קשה המקננת בגופו.
שוורץ ידע שקופת החולים טרם נפתחה ולכן העסיק עצמו בענייני
הועד בתקווה שאלו יסיחו את דעתו מן הצרה שניחתה עליו. הוא הכין
שלטי מחאה לקראת הפגנת הדיירים שארגן. שעה אחת מאוחר יותר הניח
שוורץ מידיו את מכחול הציירים ונעמד מול המראה. הוא הביט בה
כלא מאמין. אם קודם הכתם כיסה מחצית הלחי הרי שעכשיו הוא התנחל
בכל רחבי לחיו השמאלית. לחי אחת לבנה ולחי אחת שחורה. שוורץ
נבוך. הוא נראה ממש כמו בקבוק של בלאק אנד ווייט. איזו בושה.
הכתם רבץ לו שם כמו ענן שחור. שוורץ פחד כמו שלא פחד מימיו.
סחרחורת קלה אפפה את שוורץ אך הוא לא נתן לפחד להשתלט עליו
ומיהר להתייצב בקופת החולים. הוא חלף בסערה על פני המאבטח
שבכניסה ודילג במדרגות הישר לקומת הרופאים.  לשמחתו התור היה
קצר אבל שוורץ התקשה להתמודד עם המבטים המשפדים ששיגרו לעברו
החולים האחרים בתור. נדמה היה לו שעיניהם שיקפו חרדה והדבר
נראה לו הגיוני. "הם בטח חוששים שהמחלה מדבקת" הוא הסביר
לעצמו.
כשהגיע תורו, נכנס שוורץ לרופא ששאל "למה באת?", ומיד חזר בו
ואמר "טוב, אני רואה". הרופא בחן מקרוב בעזרת זכוכית מגדלת את
הלחי השחורה. אחר כך חבש כפפות גומי ומישש בזהירות את הכתם מכל
כיוון אפשרי. הרופא קימט את מצחו, שתק לכמה רגעים ואז שאל את
שוורץ אם היו לו מתחים בזמן האחרון.
"איזה מתחים?" גיחך שוורץ, "הרי אני פנסיונר".
הרופא היה הגון דיו כדי לומר לשוורץ שמעולם לא נתקל בנגע שכזה
בעל קצב התפשטות כה מהיר. שוורץ ביקש איזו משחה או כדור אבל
הרופא אמר "אין לי מה לתת לך אבל תבוא עוד שבוע למעקב". שוורץ
יצא מהרופא מודאג עוד יותר.
בדרך הביתה ניסה שוורץ להיזכר איזה דבר רע עבר עליו בזמן
האחרון. אולי המשפחה האתיופית שנכנסה לגור בבניין גרמה לו
למתח? לא. הוא בטוח שלא. אבל עצבים? כן. כי האתיופים האלה
יורידו את ערך הדירות בבניין, והריח של הבישולים שלהם והקולות
שלהם. מי לא היה מתעצבן מזה? אבל מתח? ממש לא.
אחרי לילה נטול שינה קם שוורץ ומיהר למראה. אם לא היה מחזיק
בכיור סביר שהיה מתעלף. . הכתם הכהה כיסה עכשיו את כל פניו. לא
חצי, הכל! אפילו נקודה בהירה אחת לא נותרה בפני הכושי שהביטו
בו מהראי. שוורץ לא חיכה אפילו רגע ומיד יצא לקופת החולים. הוא
נכנס בריצה פנימה ונבלם בידי המאבטח שהשיג אותו ליד המדרגות.
"לאן זה?" שאל המאבטח המתנשף בעודו אוחז חזק בידו של שוורץ.
שוורץ נקב בשם הרופא והמאבטח הביט בו במבט חודר. "תפתח" אמר
המאבטח והצביע על התיק. שוורץ התקשה להאמין. עשרות פעמים חלף
על פני המאבטח הזה בדיוק וכלום. אפילו לא "יש נשק?". ועכשיו?
כאילו, מה נשתנה?
שוורץ הרגיש חסר אונים. כדי לראות רופא הוא חייב להיכנס וכדי
להיכנס הוא צריך להעמיד את תיקו לבדיקה בזמן שאנשים אחרים
עוקפים אותו מימין ומשמאל ואותם המאבטח לא עוצר לבדיקה. "אין
מה לעשות" הוא אמר לעצמו ומסר את התיק לבדיקה. אחרי שרוקן את
התיק והשאיר לשוורץ להחזיר התכולה פנימה, הניד המאבטח בראשו
כמאשר ושוורץ מיהר לטפס במעלה המדרגות שתיים שתיים. בעיקול
המדרגות יכול היה שוורץ לראות שהמאבטח ממשיך לעקוב אחריו
במבטו.
הרופא מאתמול לא היה. במקומו היה רופא מחליף. שוורץ דפק קלות
על הדלת החצי פתוחה ונכנס. הוא רצה להסביר אבל המחליף אמר לו
מיד "יש את המרפאה בטרומפלדור, שם מטפלים בכם". שוורץ רצה
להגיד שהוא לא אחד מהם אבל הרופא קטע אותו ב"לך לשם" חד
משמעי.
עכשיו כבר היה שוורץ מיואש לגמרי. הוא ממש יכול היה לשמוע את
אנחת הרווחה של המאבטח כשחלף על פניו ביציאה מקופת החולים.
כשהגיע לרחוב שלו נכנס שוורץ למכולת השכונתית. העובדת, זו
ששנים משרתת אותו, נסוגה מהדלפק וקראה למכולתניק שיבוא מהר.
המכולתניק הוותיק הגיח מאחור ונעמד מול שוורץ כאחד שמנסה לגונן
על המוצרים שמאחור. שוורץ לא הבין מה הבהלה. "זה אני שוורץ
מהוועד" הוא ניסה להסביר אבל המכולתניק ענה בתקיפות "כאן לא
מוכרים לכם. תלכו למכולות שלכם". שוורץ לא הבין למה המכולתניק
מדבר אליו ברבים וניסה להשחיל עוד איזו מילה אבל המכולתניק לא
אפשר לו לדבר. "אין, לא מוכרים" פסק המכולתניק. למען האמת
שוורץ אמור היה להיות מרוצה. כמה ימים קודם לכן הוא עבר בין כל
החנויות בשכונה והתאמץ לשכנע את בעליהן שלא למכור לשחורים.
"נכון, בהתחלה תפסידו קליינט או שניים אבל אם לא תשתפו פעולה
יבואו עוד הרבה שחורים". והם השתכנעו וכעת שוורץ הרגיש כמו
שוער שתקע גול עצמי. שוורץ ניסה שוב אבל המכולתניק איים לזרוק
אותו בכח אם לא יצא בטוב.
שוורץ נכנס לדירה שלו והתיישב באפיסת כוחות על הכורסא. הוא
הפסיק לספור את כמות המכות שספג ושאל את עצמו מה עוד יכול
לקרות לו. אחרי דקה נזכר. בחמש יתאספו הדיירים להפגנה! זו שהוא
פעל כל החודש האחרון כדי לארגן. הכין שלטים, דאג שיבוא
עיתונאי, דרבן, שכנע. ועכשיו? איך יוכל לרדת למטה כשהוא כושי?
שוורץ הרים טלפון לכל אחד מהשכנים. הוא ביקש לבטל את ההפגנה או
לפחות לדחות אותה למועד אחר. הם שאלו למה והוא התקשה להסביר.
אז הוא ניסה כל תירוץ אפשרי: חמש זו עדיין שעה חמה, הוא מנסה
לארגן פגישה עם ראש העיר, לא נעים בכל זאת הם עולים חדשים.
כלום לא עזר.
בחמש ועשרה התחילו הצעקות מלמטה. שוורץ זיהה את הקולות. הוא לא
העז לצאת למרפסת אבל הקולות הדהדו היטב עד לקומה שלו. הוא הלך
בסלון הדירה כמו אריה בכלוב. מוחו איים להתפוצץ. בסוף החליט.
בחמש ורבע צלצל שוורץ בפעמון דלת המשפחה האתיופית. נשמתו כמעט
פרחה כששמע קול צעדים וראה את הדלת נפתחת באיטיות. מולו ניצב
אב המשפחה. שוורץ ביקש להיכנס ולשבת איתם בסלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ידעתם שאם
לוקחים חתול
ומדביקים לזנב
שלו עכבר שמחובר
לבולדוג מקבלים
בולדוג כועס?



קומיצה- חוקר
היונקים השנוי
במחלוקת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/8/19 12:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה