אתה, זה שרואה הכל, שמרגיש את הכאב העמוק ביותר והכמוס ביותר
של האדם שמולך, זוכר או יודע לראות את עצמך?
לפעמים אני מרגישה שאתה דואג לכולם, ומזניח את מי שאתה. כאילו
הדאגה לאחר משכיחה ממך את כאבך הפרטי, הקשה ביותר.
אני דואגת לך. דואגת לכאב שלך אבל לא יודעת איך לעזור. אני
רוצה שתדע שאני רואה. אני מרגישה אותך ואת הסבל האין סופי
שחוזר שוב ושוב שעה שעה. וזוכרת. ואם במקרה מתחילה לשכוח,
מזכירה לעצמי,  באובססיביות מתישה שהוא קיים. משאירה אותך חי
בתוכי, את כאבך הפרטי.