מבורך לא האמין בכלום. לא במצוות הדת ולא באמונות טפלות. הוא
היה אפיקורס מוחלט. אדם רציונלי, יש שיאמרו טיפוס קר, כזה
שמקבל כעובדה רק את מה שעיניו רואות.
בבוקר בו אנו פוגשים אותו, הוא צועד לו במרץ לכיוון העמוד
המסמן את תחנת האוטובוס. קו 85 תיכף יגיע וכשיבוא, מבורך יעלה
עליו וייסע בו כמה תחנות עד למשרדו. אז הנה מבורך מגיע לתחנה
ומחכה לאוטובוס.
בעודו צופה לעבר הכביש, מישהי פונה אליו. "אולי אדוני ירצה
לקנות את העציץ הזה. תראה כמה הוא יפה".
מבורך מניד בראשו לשלילה אבל הגברת מתעלמת מתגובתו וממשיכה:
"רק 15 שקלים, תרומה למוסד...".
מבורך לא ממתין לשמוע לאיזה מוסד. הוא מפנה אליה את גבו. אין
לו סבלנות לכל השנוררים האלה.
האישה לא מוותרת. "אולי בכל זאת אדוני?".
מבורך מבין שכדי להתנתק מאותה טרדנית עליו לזוז משם. הוא מביט
סביב ורואה דוכן פיס במרחק כמה מטרים. בלי לחשוב פעמיים, מתרחק
מבורך מהתחנה ונעצר ליד הדוכן הצבעוני. הוא נשען על דלפק
הפלסטיק ומוודא שגם משם יוכל לראות את הגעת האוטובוס.
המכוניות עוברות בזרם אינסופי ושום אוטובוס לא נראה באופק.
מבורך מביט בשלט שלפני הדוכן. "הפרס הגדול:  חצי מיליון ₪.
זכייה מידית" זועקות האותיות. פיס, טוטו, לוטו, מבחינתו כל
ההגרלות הן שטויות גמורות שהרי במזל הוא לא מאמין. ומה הפלא?
פעם שמע שהסיכוי לזכות בפיס נמוך עד כדי גיחוך. משהו כמו אחד
לכמה עשרות מיליונים. הרבה יותר מכל תושבי המדינה. אז מיהו
הטיפש שיקנה כרטיס הגרלה?
"חתיכת סכום, חצי מיליון" הוא חשב בליבו. מבורך ידע שבמקצועו
הפקידותי אין לו סיכוי להניח יד על סכום כזה. באופן טבעי הוא
חשב מה היה עושה בסכום שכזה לו היה נופל בחיקו. ברור לו שלא
היה משנה את אורחות חייו. כנראה שהיה פותח חשבון סולידי, כזה
שהריבית החודשית עליו הייתה מאפשרת לו לקצץ במשכנתא, אולי איזה
שיפוץ קטן בבית. כך, מבלי שירגיש, ורק כדי להעביר את הציפיה
המשעממת לאוטובוס, החל מוחו צועד בנתיב חדש ולא מוכר של אפשרות
לקניית כרטיס הגרלה.  כמעט במקביל עלה בו קול אחר, נוזף, שניסה
להחזירו לשבילי ההיגיון: "על מה אתה חושב, הרי הסיכוי לזכות
הוא אפסי".
אולי היה זה המגע הישיר עם דלפק הפלסטיק של דוכן הפיס ואולי
היה זה השעמום שהחליש את שומרי הסף, אבל מבורך המשיך להעמיק
בדרכו למעבה יער ההעזה והשטות. מה שהחל במוחו כעמוד עשן דקיק
עד בלתי נראית, הפך לשריפה רבתי שהשמידה את כל הגדרות והסייגים
שהנחו את מבורך עד אז. על רקע זה עלה וגבר במוחו של מבורך קול
פנימי לא מוכר שדילג מעל ההיגיון הצרוף. אותו קול פנימי אמר
למבורך: "אם תקנה, תזכה". כך, חד וחלק.
"מה פתאום?" ניסה ההיגיון לקום ולעמוד בפרץ. "מה לך ולמשחקי
מזל".
"בוא תנסה, תקנה כרטיס. מכסימום הלכו 7 שקלים".
"שטויות, במקום לזרוק סתם כסף תקנה לך בו ארטיק. לפחות תהנה".

"איזה ארטיק, מה אתה ילד? בוא תנסה, פעם אחת תצא מהשבלונה,
תעיז ותראה שתזכה".
"אבל אין סיכוי".
"תתפלא. שמעת על מזל של מתחילים? תראה שתזכה!".
מבורך פנה למוכר הכרטיסים ואמר את המילים. עדיין חלק בתוכו
התפלץ לשמוע אותן יוצאות מפיו. הוא קנה כרטיס.
המוכר הושיט למבורך חפיסת כרטיסים, מבורך בחר אחד אקראי. המוכר
תלש את הכרטיס מהחבילה והכניסו למכונה הקטנה שלידו. מבורך ציפה
שהמכונה תכרכש ותקשקש במהלך הבדיקה אבל הכול התנהל במקצועיות
אלקטרונית שקטה.
"יש זכייה" אמר המוכר ומבורך אפילו לא שאל כמה, כי היה ברור לו
מכוחה של אותה תחושה מוקדמת.
המוכר הביט במבורך ואמר "250". לקח זמן עד שחדרה למוחו של
מבורך ההכרה שזו כל זכייתו.
"חצי מיליון, הא?" הוא לגלג על התחושה המוקדמת במקום להאשים את
עצמו.
"ההבטחה הייתה רק לזכייה" הוא סנגר. ואכן, ככל שמבורך שחזר את
אותו דו שיח פנימי שמקודם, הוא לא זכר כל הבטחה לזכייה דווקא
בחצי מיליון. כך, החל מבורך להאמין, אולי, רק אולי, במשהו.
בדיוק כשמבורך הכניס את כספי הזכייה לארנקו, הגיע האוטובוס.
מבורך מיהר לעמוד בסוף התור שנאסף מול דלת האוטובוס.
לא נדרשה לתחושה המוקדמת יותר מחלקיק שניה של המתנה בתור, כדי
לשוב ולומר את דברה. "תראה שתפגוש באוטובוס פנים מוכרות" בישר
לו אותו קול פנימי.
עכשיו, מבורך כבר לא ניסה להתנגד לתחושה המוקדמת. "הרי העניין
לא כרוך בשום הוצאה כספית. לכל היותר יסתבר שהתחושה הפנימית
טעתה וגם אז לא תהיה בכך שום הפתעה" קטרג האפיקורס שבתוכו.
בתוך האוטובוס נעמד מבורך על קצות אצבעותיו כדי לראות מי
מהנוסעים מוכר לו. הוא חיפש איזה קרוב משפחה או שכן אבל כל
שהעלה בחכתו היה חיוכה המנצח של המטרידה מהתחנה שעמדה במרחק
שני אנשים ממנו.
:אוי, לא" נשף מבורך באכזבה ומיהר להסיט מבטו ממנה.
אותה אישה לא ידעה זאת, אך היא הייתה החותמת הסופית שהכשירה את
נבואות התחושה המוקדמת בתודעתו של מבורך. בו בזמן, התקדם מבורך
לכיוון דלת היציאה מהאוטובוס. רגע לפני שירד מהאוטובוס קיבל
מבורך התראה מהתחושה המוקדמת. "אם תרד, תידרס בידי משאית".
מבורך זינק לאחור כנשוך נחש. "אתה יורד או לא" שאל הנהג בטון
נוזף ומבורך לא ענה. ראשו היה במקום אחר. הוא היה בפאניקה ממש
כמו חיה שנתפסה במלכודת ציידים ומחפשת דרך להשתחרר. הדלת
נסגרה, האוטובוס המשיך בנסיעה. מבורך הוגיע את מוחו בשאלה מה
עליו לעשות כדי להינצל מאותו כישוף בדמות תחושה מוקדמת. איך
יסיר אותה מעליו, איך יחסום אותה ויתנקה מהשפעתה.
בתוך אפלת הייאוש נצנץ במוחו של מבורך זיק של תקווה. לפתע
פתאום הייתה לו תכנית סדורה לשחרור.
מבורך החל מחפש בעיניו אחר אותה צדקת שהציעה לו עציץ. הוקל לו
כשראה אותה עומדת בירכתי האוטובוס. הוא פילס דרכו אליה, שלף
מארנקו את 250 השקלים ותחבם לידה. הוא ראה את פניה הנדהמות
ומיהר להתרחק. זהו, עכשיו הוא היה רגוע. הוא חש נקי וטהור
מהשפעתה של התחושה המוקדמת.
בתחנה הבאה מבורך ירד. הוא הספיק לפסוע על המדרכה שתי פסיעות,
בטרם נדרס בידי אופניים חשמליים. מעוצמת החבטה הועף מבורך
לשולי המדרכה. הוא שכב שם כשגופו כואב ונפשו צוהלת. "זה רק
אופניים. שום משאית. תחושה מוקדמת זה סתם שטויות".
בזמן שכמה הולכי רגל רחמניים עזרו למבורך לקום, מיהר רוכב
האופניים להמשיך בדרכו. ברחוב הבא עצר ווידא שחבילת הקרטון
עדיין קשורה לסבָּל האופניים. בתוך אותו קרטון הייתה משאית
צעצוע מפלסטיק. מבורך לא יכול היה לדעת זאת וטוב שלא ידע.