יעל נווה / בדידות |
מהדהדת את הריק
שבמפגש בין גופי
לגופים רצוצי הקנה
המרחפים סביבי.
אחד אחד
הם נשמטים
מכובד גופי השעון
או מנשוא עצמם,
ורק אני
עוד נותרת לעמוד,
מבלי קרקע
לפול על גבה
בשקט.
נושאת בגב שפוף
אותם
ואת התחושה הזו,
שאינה מניחה אוויר,
שאין מי
או לאן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|