אני גבר צעיר, אני הכול יכול
גם ליפול, גם לשבור את הפנים,
גם להתעסק עם אשתו של השאקל של השכונה,
(מה, היא ביקשה!)
וגם להתעסק בפדופיליות עם בתו של חבר-כנסת
אבל כשאני לבד, אני בוכה ממש,
דמעות עד השמיים,
כי אף-אחד ואחת לא אוהבים אותי
אז אני מתעסק בשתייה חריפה,
וגם בסמים קלים וקשים
וגם כימיקלים מ-כל מיני צבעים,
כי אני מיני מאוס
האדם הזה מאיים לתקוף את הפרח האהוב עליי,
שגודל בשדרה ליד הגדר,
ליד שלט שאומר מי מימן את השדרה הזו,
ועל שם מי היא קרויה
אבל אני אגן על הפרח, אפילו אם אחרף נפשי,
כי זה פרח כחול, ויסמין אוהבת פרחים כחולים
היא מביטה בו, בפרח, ואומרת
"תראה איזה פרח יפה,"
ואני מתרגש ומזיל דמעה,
כי יסמין לא ראתה הרבה יופי בחייה
ואני לא קוטף אותו בשבילה,
כדי שלא ינבל
ואני מטפל בו ומשקה אותו,
ואני שומר עליו ממזיקים
זה הפרח שלך, יסמין,
תמיד מחכה לך בשדרה
זה הפרח שלך ואת הפרח שלי,
ואני כל-כך עייף. |