האדם עייף. הוא שכוב על מיטה, על רצפה, על ערסל, מקלף מעצמו את
היום שעבר עליו שכבה אחר שכבה. גלים דקים מלחכים שיערו בדאגה,
אך הוא עייף מכדי לדאוג, עייף מכדי לדבר את דאגותיו.
האדם מתחיל לנוע בתנועות קצובות של ראשן, מעלה ומטה מהראש לאגן
לכפות הרגליים, מתקדם סנטימטרים ספורים בלבד אך נרגע מעצם
תנועות העריסה שמעולם לא שכח.
האדם נרדם לתוך התנועות, צליל עמוק של מיתר צ'לו מרפה את מה
שנשאר מגופו בעולם הזה ושולח אותו לעולם החלום.

אז מגיעים הדגים. כל החדר מוצף בים טתיס, מיטתו היא כעת
ספוג-אלמוגים. הספרים בלתי קריאים, והדגיגים הקטנים עוברים
דרכם ומשאירים שובל של בועות בין עמודי הדיו המרוח. האדם, ששקל
עד לא מזמן שבעים ושלושה קילוגרמים מלאים ועוד לפחות מחצית
הקילוגרם, צף כעת. דג גדול וחלק מביט בו אך לשנייה ומיד בורח
מדבר מה בלתי נראה אל עברו האחר של החדר. שני דגיגוני תכלת
בודקים מזלם בין אצבעות כף הרגל של האדם, אך הרגל קרה וחסרת
טעם. הם שטים לכיוונים נפרדים ולא נפגשים עוד לעולם.
לאט לאט האדם מסתובב ופניו שהביטו אל מאוורר התקרה (שכבר מזמן
הפסיק להסתובב עת שנתפס בו זנב צלופח סקרן), כעת מביטות מטה.
רצפת החדר לא נמצאת, רק שחור של עומק ים המואר על ידי ברק רגעי
אי שם במעמקים.
ענן שחור עולה. הדגים מתרחקים ממנו מבלי להראות פחד. הוא נצמד
אל חזה האדם ומתעטף סביבו. רעד עובר בחדר. החלונות מתנפצים.
המים נשפכים לרחוב, מתנקזים אל תוך חורי הניקוז, הדגים הופכים
טשטוש שחור-כתום, בלתי ניתן לזיהוי בתוך זרמי המים.

החדר יבש. הספרים מסודרים במדפים. הדיו מסודר במילים. איש לא
קורא את המילים. האדם מתעורר. עורפו רטוב מזיעה. ענן שחור צפוף
בתוך בית החזה שלו. הוא עייף. כל כך עייף.