כשראיתי אותך לראשונה ליבי החסיר פעימה. הרגשתי שוב קיימת.
נשימה מתרוממת ונמסה בשפתיים שלנו. חיוך חתולי שלי חזר. פרפרים
מתרוצצים מדגדגים ומאתגרים שוב. חזרתי.
רציתי להיות שלך כי ביקשת. ביקשת ביחד. במילים ובמעשים רצית
אותי באמת. רצית שארצה אותך. הסכמתי. הסכמתי לאהבה שהמצאת לנו.
הסכמתי למילים גדולות המעלות חיוך ומצחיקות את הלב בבוקר צהרים
ערב. מילים בוכות בלילה. הסכמתי לגדל אותה, את האהבה שלך,
בזרועותי המחבקות ואוחזות בחוזקה. נתתי ללטף וללוש אותה.
נאלצתי להניק משדי את הההאהבה, לגדול איתה. הסכמתי לביחד
ולאהבה קטנה כדי להרגיש מוגנת יותר ולהישען על הכתף שלך. חשבתי
שהכתף האחת שלך חזקה יותר מאלה שלי וטעיתי.
כשהרגשתי אותך
מעלי, חוויתי אהבה קטנה, נעימה, מוזרה, בודדה, דומה לאחרות
שהשארנו מאחור, אבל קרובה יותר, רוצה יותר, אך חזקה פחות...
מזו שלי הפועמת בי תמיד. אהבה חלשה.
אהבה שנעלמת כשאני עייפה. אהבה עצובה.
עשויה ממחשבות ופחדים.
אהבה נעלמת
עוזבת ולא חוזרת.
אהבה קטנה שהמצאת לנו. בה היינו מאושרים ואוהבים באמת. עד שהיא
קטנה ועזבה. |
