בהקדם, הוא אמר לי, בהקדם.
אני לא התרגשתי מזה שהוא דוחק בי,
ישבתי בשושו על האסלה ושיחקתי בטלפון,
למרות שמזמן גמרתי לחרבן.

בהקדם, אני אומר לך, בהקדם,
הוא צעק מ-עבר לדלת.
"אני לא יכול להוציא את החרא יותר מהר, אדוני,
לטבע כללים משלו, והוא בא בזמנו." אמרתי.
אבל אני מת לחרבן! הוא צעק.
"כל הזמן אני ואני ואני,
אולי תחשוב על עוד אנשים שקיימים,
יש עוד אנשים, אתה יודע,
אולי כדאי תחשוב גם עליהם," ייעצתי לו.

הנחתי את הטלפון במקום בטוח, שלא ייפול לאסלה,
וניגבתי לאט-לאט את התחת שלי מהחרא בנייר טואלט.
מה אתה עושה שם, מאונן? הוא צעק אליי.
"אני מנגב את הטוכס, אדוני,
אי-אפשר ללכת ככה עם תחת מלא חרא,"
תמהר עם החרא הזה שלך, הוא התרעם.
"כשאתה תחרבן, אדוני, אני לא אדחק בך,
אני אתן לך את כל הזמן שבעולם להוציא את החרא מהגוף שלך,
אז תן לי את הזמן שלי, אני חושב שזה פייר,"
פייר בתחת שלי, אתה עושה בכוונה!
"מה פתאום בכוונה," אמרתי ועיינתי בעלון שהיה שם,
"אני עושה הכול לפנות את השירותים,
כמו המילה הזו שאמרת - בהקדם,"
כן, בהקדם, תעשה את שלך ותצא משם!
אשכנזי מסריח, חשבתי,
בטח הוא חושב שהוא מחרבן שלג.
"כבר יוצא, כבר יוצא," אמרתי תוך כדי שאני מעיין בעלון.
גמרתי לקרוא כתבה, וניגבתי את התחת שלי בעצלתיים,
ואז יצאתי, לא שמעתי אותו הרבה זמן.
הוא עמד קפוא כאילו השטן אוחז בגרונו.
מה קרה? אתה לא נכנס?
"כן, כן, נכנס," הוא בקושי זז,
ואז תפסתי, בוס, אתה חרבנת במכנסיים?!
הוא צעק עליי - "כן, חרבנתי במכנסיים,
ככה זה שיש מזרחיים דפוקים שמנסים לדפוק אשכנזים דווקא.
אני לא יודע ששיחקת בטלפון? שקראת בעיתון?
אני אתחשבן אתך, ערבי יהודי מסריח,
אני אדפוק את כל העדה שלך,
וכל מי שבא מהמדינות הברבריות שלך! קקה!"
והוא נכנס.

פייר,
אני חושב שהגזמתי,
מיהרתי יותר מדי.