אז באתי, זה היה יום רע מאוד. לא היה לי כוח לכלום, רציתי
לאכול משהו, להתקלח וללכת לישון. בעבודה היו הרבה בעיות והרבה
עצבים, אנשים שלא יודעים איך לעבוד, לא יודעים מה זה להיות
מאורגנים, ולא יודעים ביחסי אנוש. מאשימים אותך על טעויות שלהם
או של אחרים. אני את העבודה שלי עושה כבר שנה בצורה הכי טובה,
שוקל כבר לחפש עבודה אחרת. העבודה הזאת קורעת לי את התחת, ואין
לי זמן ועצבים לאשתי, שהתחתנו לא מזמן, ויכול להיות שהיא
בהיריון לא מתקדם, אני לא יודע. היא לא אומרת ואני לא שואל. אז
אני בא לבית ואין לי כוח אפילו להסתכל עליה, ושלא כמו בלילות
אחרים - היא לא מדברת, לא מקטרת, לא מתווכחת, לא תובעת, רק
יושבת על המיטה, וזהו זה. אני מטושטש. אני מכין לי משהו לאכול.
לוקח לי זמן להכין וזמן לאכול, ואני גומר ומביט בה, היא לא
זזה. פתאום אני שם לב שאין גם מוזיקה שהיא שמה ברקע. הכול
כבוי. טלוויזיה, רדיו, דיסקים, אינטרנט. אפילו החדר קצת חשוך.
אני מושיט יד להדליק את האור. "לא," היא אומרת בתקיפות פעם
אחת. אני לא מדליק. "אתה זוכר איך הדוד שלי עובדיה התפרק אחרי
שהוא מת?" היא אומרת, "נפל לו האף, נשרו לו השערות. העיניים
שלו הפכו שחורות, גם הלבן. אתה זוכר כשהפכנו אותו איך נפלו לו
השיניים מהפה?" שנינו היינו בקרבי וגם הרגנו בני אדם, אויבים
של המדינה. מעולם היא לא לקחה את המוות של עובדיה קשה, כמו
שאני לא לקחתי. היא ואני ראינו מוות מול העיניים כל שרותנו
הצבאי, ואחריו במשטרה. לא הבנתי מה היא מפילה את זה עליי
עכשיו. "אני זוכר, נו, אז מה?" "אז אל תדליק את האור," "בסדר,
אין בעיה, נהיית פתאום רגישה, אני יכול לנתק את החשמל אם זה מה
שאת רוצה..." "אני לא צוחקת," "למה? מה קרה?" "אני מתפרקת,"
נאנחתי, "דיברנו על זה, אני יודע שאת הרבה לבד, ואין ביחד כמו
פעם, והאמת שנמאס לי מהעבודה הזאת, היא לא רק מרחיקה אותי ממך,
היא גומרת לי את כל הכוחות. זין על הכסף, אני אחפש עבודה חדשה,
אחרת, גם אם ארוויח פחות. איכות החיים שלי והקשר שלי אתך חשוב
לי יותר מכסף," היא שתקה. זה היה מצמרר. ואז היא אמרה "לא זה
העניין," "אז מה, מאמי, מתח נפשי?" "אמרתי לך שזה לא העניין!"
היא שתקה רגע ואז אמרה, "תדליק עכשיו את האור," הדלקתי. הבטתי
בה, כל הפנים שלה היו מושחתות. האף אכול על-ידי משהו שחור, כמו
נמק, וארובות העיניים צונחות. כדורי עיניה כמו בלטו החוצה ולא
היה ברק, המבט היה דלוח. שיער ראשה נשר ברובו, והשאר היה אפור,
כמעט לבן. השפתיים שלה היו כמעט שחורות, והיו הרבה קמטים סביב
פיה ועיניה, וגם על המצח. היא הביטה בי, הרגשתי כאילו אני מביט
במפלצת. "אני מתפרקת, מוטי, כמו עובדיה. כמו דוד עובדיה. רק
שאצלי זה קורה כשאני עדיין בחיים."