יש לנו עולם שבו כולנו אבנים טובות נוגות ויקרות.
כל אחת שונה מהשנייה, אך יש הרבה מהן דומות
מסודרות אנחנו עד אינסוף, ברצף של שרשרת ארוכה
טורים, טורים, שורות שורות, אבן אודם הנני,
וכל השאר מולי הן לבנות זכות מלבד כמה.
ירדנו לעולם הזה, כי יש ביננו אהבה עזה
הניצוצות ביננו אהבה עזה כל כך,
שבעולם שאנו נמצאים בו, משחקים אנחנו מלוכלך.
בגוף אדם שפל רצינו אנו, להרגיש אל אל כמיהה,
נוזל עכור מצחין ירדנו אנו עד אדמת עפר שפלה ומסריחה.
לממש בדרך זו כמיהה לא לנו התאמצנו כך כל כך להיות בנים ובנות
בני איש
לרמות, לבגוד, לשבור קשרים, בזה וזו לצוד,להתנקם ולשחק הוגן
ולחוות ולהרגיש
מאמינים אתם כל כך בהסכמה הנעימה הזאת.
עד שנכנעתי גם אני אליך אשה יפה, את דעתך עלי לכפות.
זה כל כך כיף למעלה שם מסודרות הן, אבנים טובות לרוב מנצנצות.
חלקן יודעות, חלקן חיות בשקר, בניאוף באלימות משחקות.
עד מתי נמשיך כך לשחק בלעג ובאושר, כמה נמשיך להאמין.
אבנים טובות אנחנו ושכחנו, קיבלנו על עצמינו לקבל דת, אלימות
ומין.
אם היה לי פנאי וזמן לנוח ולחשוב כך סתם, לעצור ולדמיין
בנעימות וקסם.
עלי הכר, בלילה טוב של עננים כבדים בזוהר הירח
מתחת לשמיכה עבה רכה, ובקומת בניין גבוהה לחלום אז עוד ועוד
שוב אולי הייתי מאמין בלהט ולבי היה רוטט, ברקיע מקובעת, כי
אני
היא אבן אודם..