אם כבר אני חי,
משקה את העציץ, שוטף את הרצפה, מתקלח,
אז לחיות עד הקצה,
משהו בין ימין לשמאל,
מן טיול על שפת תהום
בלי סימני שאלה,
רק סימני קריאה,
כמו זו שבין הרגליים שלי כשאני רואה אותך
בלי היסוס ולא בחפזה,
יש ים של זמן,
גם אם זה ים במנות ובתשלומים

אם כבר אני כאן,
כלומר לא במקום אחר,
כלומר אני איתי כשאני - אני,
ובמראה רואה אותי,
כאן עד לשד עצמותיי,
כמו ובאמת אני שייך,
כמו אבן באדמה,
בלי לחפור בורות לא לי,
כי למה לי?
רק בורות לי אני חופר
בלי לטפס סולמות לא לי,
כי למה לי?
רק סולמות לי אני מטפס

אם כבר למות,
כי כולם מתים,
אולי יותר מ-כמה פעמים,
מה שהופך אותם חיים כמה פעמים,
ולפעמים בעודם בחיים,
אז למות מוות הרואי,
כמו באגדה סינית,
כמו בשדה קרב יפני,
כמו גיבור מלחמה,
כזה עם פצצות ומרגמות,
טילים ורוגטקות,
אבנים לכליות,
שמקבל צל"ש אחרי מותו,
כי מגיע לו,
ומותו הוא הקרבה או קדושה או משהו כזה

אני לא הייתי אתך,
הייתי במקום אחר,
אולי בכוכב אחר,
אבל לא אתך,
כשהחומות שלך נפלו,
כמו חומות יריחו,
היית ביריחו?
ובזמן שהחומות נפלו?
ולא רק החומות,
גם השכבות הוסרו,
כמו שמקלפים בצל,
כמו שמגרדים קיר,
כמו שמגרדים חיש-גד,
ואת היית עירומה לכל הרחובות,
וגם מקומות אחרים,
רחוקים,
כי יש תמונות,
טלוויזיה ואינטרנט

אבל אני הייתי בצאת השבת,
הייתי בכל מיני ימים,
גם בכניסת השבת,
אבל גם בצאת השבת,
ולא ביום שלישי,
כשהווילונות שוב מכסים,
יש יש להם מה להסתיר,
לא הכול צריך לדעת,
עדיף לא לדעת
והחושך הופך אמתי,
לא שקודם הוא לא היה אמתי,
אבל הוא לא היה חושך,
כי היה בו אור פנימי
ורוח נושבת רעה וחולה,
אני לא יודע למה,
אולי היא מתוך אגדה
אני הייתי שם כשאת היית,
גם את היית שם כשאני הייתי,
כי בעצם כשאת היית - הייתי גם אני,
וכשהייתי אני - היית גם את.