בפינה נידחת אי שם בדרומה של עיר,
שוכן מוסד שכל נזקק לצדק מכיר,
החמארה של פורטונה ראסטפארי.
את השכלתה המשפטית הרחבה רכשה,
כשאת לשונו של דעבול עם ג'בקה תלשה,
כי פגע בכבוד נערה שהתייתמה.
יופיה האכזר ואופיה הקר הפכו שם דבר,
לא ההין אף אחד לקרוא עליה תיגר,
הכרעותיה כובדו בלי שמץ ערר.
כשבני ישראל ובני ישמעאל ישנים,
שליחיה של פורטונה יוצאים ובאים,
מביאים בפניה את בעלי הדין.
בגזוזטרה בה ישבה בקומה השניה,
לשירי בוב מארלי ופיירוז הקשיבה,
על באי החמארה בשעמום השקיפה.
בחור צעיר בעיניים קשורות, הביאו שליחיה,
באחת החווירו פניה, ליבה הלם בחוזקה,
זיעה קרה החליקה במורד גבה.
על התינוק שילדה בהסתר בחרה לוותר,
לאורך כל חייו, מרחוק עקבה אחריו.
גם כשעיניו קשורות זיהתה אותו.
מולו התייצבו הצ'צנים, אויביה המרים,
את פדיון העסקים שניהל הצניע,
במחלוקת ביקשו שתכריע.
הראיות לא הותירו ספק ומקום לטעות,
בעולמם האכזר אסור את הבוס לרמות,
ההכרעה נפלה בלי ניד עפעף.
בסתר ליבה, קיוותה שבנה מוסווה.
לחמארה פרצו כחולי המדים,
הנוכחים הובלו לזינזאנה אזוקים.
מגחון מכוניתה פורק מטען חבלה.
היא, בהכרעתה הימרה על חייו,
הוא, הציל את חייה והוסיף לייסוריה. |
