נעורים בתל אביב
סידרו לה, מהקבוץ, עבודה בתל-אביב, במשרדי התק''מ אצל אחת
מנכבדות העדה. משרד קטן, מלא פעילות. היא היתה מעין מזכירה -
זה לא היה משהו שהיא עשתה קודם.
בית התק''מ שקק פעילות. בסוף שנות השבעים הסתובבו בו אנשים
שהיו חשובים ברמה הקבוצית וחלקם גם ברמה הארצית; התנועה
הקבוצית היתה בשיא כוחה, מעורבת בענייני המדינה ובעלת השפעה
רבה. אבל היא היתה שם מהסיבות הקטנות שלה - כמו עוד הרבה
מזכירות ופקידות מתחילות, שסובבו שם באותן שנים.
מבנה התק''ם - מין שעטנז של התקופה הקלאסית כביכול -
עמודים עגולים וצבועים בכחול מבחוץ בבנין בן ארבע או חמש
קומות, משובצים מבחוץ במבנה בטון מרובע ובו מסדרונות ארוכים
שמחוברים אליהם משרדים צרים ורבים. כל זה בצפון תל-אביב,
בסמטה צדדית שקטה.
מגורים היו לה לא רחוק משם; היא ועוד בחורה חלקו חדר, בדירה
בקומה שניה של מבנה רב-דירות, - זה מה שהמשרה שלה הרשתה
עבור מזכירה קטנה. הבחורה השניה בת ה27 כבר התגוררה שם
כשנה, וכמעט לא היתה מגיעה לדירה.
בית התק''מ היה מרכז הפעילות, הלב של כל התנועה הקבוצית.
ישבו שם ועדות מוועדות שונות: ועדת קליטה - שטיפלה בקליטת
והפניית אנשים לקבוצים, ועדה כלכלית, ועדת תרבות, ועדת -
בטחון, ועדת חינוך שהיתה אחראית לענייני ילדים והשתלמויות
2 בית התק''מ - מזכירות תנועת הקבוץ המאוחד-בו נרקמו כל
הדברים החשובים של הקבוץ המאוחד, משכן הוועדות והמזכירות
של מורות, תינוקות, פעוטים בכל התנועה הקבוצית, ועדת מטבחים,
עתון, ארכיון, - הכל בכל מכל כל; וכן אגף לתחבורה, מטבח וחדר-
אוכל.
הרבה אנשים יצאו ונכנסו לבית הזה, רובם מבוגרים ומנוסים,
שהכווינו את כל פעילות התנועה בכל מיני דרכים, והיו גם הקשר
שלה לפוליטיקאים ולתרגום כלכלי - אלא שהיא לא היתה מעורבת
כמובן בכל זה, אלא היתה מזכירה באחד המשרדים; בעצם גם לא כל
כך השתלבה: באה ישר מגן הירק למשרד...
היה נחמד ואפילו מסעיר להיות תל-אביבית פתאום, למי שביקרה
בה לעתים לא תכופות מקודם:
ברחובות תל-אביב, בכל שעה של היום והלילה, היו תמיד אנשים;
אנשים שמיהרו לאנשהו או השתרכו לאטם; ב-30:5 ,כשהבוקר רק
האיר את העיר, עם עתון בוקר, לעבודה או למקומות עלומים אחרים
- מעולם לא ידעת אם הם יוצאים או חוזרים מהלילה, מאחרי בנשף,
שנכנסו לשתות את הקפה הראשון של הבוקר במכולת או בבית
הקפה הקטן, השכונתי, בו כסאות ושולחנות בודדים, דחוקים במעבר
הצר בין דוכן הקפה והקיר, גומעים קפה עם קרואסון טרי ומהביל
לפני הזריחה; חנות קטנה ולא נקיה, שולחנות מנוגבים בסמרטוט
אפור מרוב שימוש.
עם אור ראשון ראתה נשים מעוכות פנים שמיהרו, אצות לאנשהו
או חוזרות משם; פועלים בנעלי עבודה גבוהות, לבושים ברישול
בבגדים כחולים משומשים הפריעו בנקישת נעליהם את השקט
ברחובות, בדרך לעבודה, אצים למלאכתם בבנין, בתעשיה, במשרדים,
ונעזרים בתחבורה הציבורית או ברכב משומש של העבודה - אי מי
אסף אותם בפינת הרחוב; נהגים, מובילי ציוד כבד, עמך ישראל.
רוב האנשים שראית בתל-אביב בשנות הששים המוקדמות היו
יוצאי אירופה, חלקם באו מרצונם לפני המלחמה: חלוצים, סוחרים,
וחלקם - עקורים, ניצולי שואה, לאחריה. השלטון בישראל היה עדיין
ברובו של יוצאי אירופה: מרוסיה ופולין, 'יקים' ודומיהם, ורק
לאט
לאט עברה הנהלת הארץ לילידי המקום.
ברחובות שמעת בליל שפות זרות: בולגרית, רומנית, הונגרית,
רוסית, פולנית, גרמנית. גם תימנית וערבית מרוקאית.
כשעתיים יותר מאוחר, ראתה בחורות הולכות בדרך לים, כשפס בד
צר מכסה את החזה, וחצאית קצרצרה, או מכנסיים קצרות למתניהן;
כפכפים, תיק, משקפי שמש גדולים מאהילים על עיניהן, כובע רחב
שוליים לראשן, וכלב זעיר נגרר אחריהן ברצועה; אמהות עם ילדים,
מטפלות שמוציאות את הפעוטים לארגזי החול בצל שדרות העצים
המפוזרות בכל רחבי תל-אביב. לעת הזו כבר היתה העיר מלאה
קולות, מכוניות צופרות, שריקות, תנועה ורעש.
בלילה היתה שוכבת לא פעם, מקשיבה להולם התוף הקצבי של העיר
שאינו חדל לעולם, לקולות המכוניות הצופרות מבחוץ, לנהם מכני
רחוק שלא חדל, שריקות, מוזיקה, קולות של אנשים מבחוץ, צלילים
של עיר לילית ומלאה אורות וצבע שחדרו דרך החלון. הרחובות
הארוכים, המוארים, נשקפו בזכוכית החלון; לעתים היתה עומדת
ומביטה מהחלון אל העיר מלאת החיים והפועמת; כמו דופק שהולם
כל הזמן של העיר שאינה נחה לעולם; תל אביב עבורה היתה מלאת
הרפתקאות, תרבות והגות ודברים מושכים מסקרנים ומעניינים
שאנשים עושים: מוזיקה, תיאטרון, קולנוע, הרצאות, סרטים, פגישות
רומנטיות, טיולים... המון אנשים בבתים גבוהים, משפחות עם
ילדים,
חיים אחרים וזרים שלעולם לא ישיקו לשלה, אבל מסתוריים ומגרים.
לעתים היתה מסתובבת שעות ברגל, חותכת את תל-אביב לאורך
ולרוחב, מגיעה לים, לשוק, חוצה סמטאות שקטות וצדדיות, רחובות
לא מוכרים. פה ושם התידדה עם מישהי שפגשה בעבודה מהקיבוץ
שלה או מקבוץ אחר, אך רוב הזמן היתה די בודדה, אך גם סקרנית.
בקבוץ לא היו כל כך הרבה הזדמנויות להתלבש, לצאת, לחגוג,
לשמוח, ואילו העיר תל-אביב היתה מלאה בערב חוגגים, גברים
ונשים צעירים, שתמיד נראה שמיהרו לאיזה מקום; הנשים לבושות
בהידור. הגברים - צעירים זרוקים, צוחקים בבטחון עצמי, ואנשים
מכובדים בחליפות, או זרים בעיר, כמותה - נראו מושכים ומסקרנים;
בדרך כלל היו עסוקים מכדי לשים לב אליה, הבחורה הצועדת לבד
ברחוב; לכל אחד היו החיים שלו והמקומות שאליהם הלך;
פה ושם גם ניסו להתחיל אתה. אבל... היא התעלמה.
תל-אביב נראתה לה כמין בונבוניירה גדולה, עטופת נייר עטיפה
זהוב, וקשורה בסרט מבריק, שמחכה שתפתח אותה, ותגלה את כל
השוקולדים שמחכים בתוכה עבורה, לטעום לאט לאט, אחד אחד.
לעתים נראתה לה העיר סגרירית ואפורה, עייפה עגמומית, זקנה
ומזעיפת פנים. אך לרוב אביבית ושמחה, מלאה זוגות צעירים יד
ביד: אם צעירה עם פעוט, בחול, במגרש המשחקים שבאחת השדרות,
מרכלת עם השכנה - אם צעירה גם היא. פנסיונרים יושבים על
הספסלים בפארק, מסתכלים על המתרחש, חיים מיום ליום, נהנים
מהשמש החמימה; עוד ועוד בני-אנוש חלפו על פניה; נערות בבגדים
מתנפנפים, צבעוניים וקצרים; אנשים שלעולם לא תכיר ישבו מעבר
לחלון הזכוכית של בית הקפה או המסעדה עם חברות וחברים,
צוחקים, או ליד השולחן בחוץ, סוקרים את התיאטרון החי שעובר
לפניהם: חיילים, אנשי-עסקים מעונבים, פנסיונריות מבוגרות
שמנסות לעצור את נעוריהן, לעתים במכנסיים חצי קצרות, רגליים
נאות ותסרוקת מטופחת. לנסות לפענח: מי העובר, מה הוא עושה,
לאן הוא הולך, איזה עולם שלם הוא נושא אתו. אולי איש חשוב,
מרכז עניינים כבדי משמעות או חולש על אימפריות?
תל אביב היתה עבורה הים הכחול, האינסופי, רצועת החול
שמשתרעת לכל אורכו, האנשים שנצלים על החול הזה; היא היתה
מסתורית ופתוחה, מלאת אורות כמו גם סמטאות צדדיות ואפלוליות,
שכוחות אל, שבהן בתים אפורים ושקטים, מוצלים, גנים פתאומיים
וקטנים לידם, ועצים גדולים, גבוהים וזקנים. חלונות ראווה מלאים
כל טוב ומושכים. היא הרגישה, שתל-אביב היא עולם שהיא בו
אורחת לרגע, 'גרגר אבק שדבק לצעיפה', כמו בשיר של נעמי שמר.
תל אביב היתה הניו יורק של הקיבוצניקים; מדריכים בני קבוץ
הסתובבו שם בחולצות כחולות עם או בלי שרוך אדום, מכנסיים
קצרים וסנדלים. נבוכים, נראים קצת זרים, קצת אבודים, כמוה...
קרו
בה דברים שנשמעו כל כך מלהיבים: ארועי שבת למשפחות במוזיאון
הארץ, למשל, הצגות מיוחדות וחדשניות, מופעים של מוזיקה או
קריאת שירה עכשווית ב'צוותא', בבית לסין, היתה האופרה - דודתה
לקחה אותה לשם פעם אחת, ל'כחו של גורל', ושם קרה לה משהו
מוזר - המוזיקה המסה את ההגנות שלה, והיא בכתה פתאום, סתם,
במשך דקות ארוכות- היא היחידה, בכל בית האופרה. איש לא שאל
למה. אבל זה היה אחר כך, כשהיה לה כבר למה לבכות.
בקבוץ, חשבה, בלילה יכולת להרגיש את השקט. צרצרים עם הנץ
השחר, שמעת את קולות הצפרים, ריח רענן של דשא על הבוקר,
קולות של אנשים שהכרת, שקמים לעבודה, חדרו במעומעם מקיר
החדר-דירה- הסמוך, יוצאים בשקט, מפהקים, בבגדי-עבודה כחולים
או אפורים, עם עלות השחר ועוד לפני הזריחה, הטל על הדשאים
מרטיב את נעליך והשקט הזה, השקט - אבל היא העדיפה בשלב זה
דווקא את המיית העיר.
ערבים רבים היא היתה מבלה אצל האנשים הקרובים אליה ביותר:
הדודים שלה: הדוד, אחי אמה וניצול שואה, אשתו, ושני ילדיהם
הקטנים. זה היה ביתה השני. והם השיבו אהבה לבת-האח הצעירה,
הקבוצניקית שהביאה את ארץ ישראל החדשה לביתם..
יד אליהו היתה 'פינה פולנית'. כמעט כל השכונה היתה מיושבת
בניצולי השואה מאירופה. יהודים-פולנים היו גם הדודה שלה, שגרה
בקומה ראשונה, שכנתה מהדירה הסמוכה, וזו מהדירה מתחתיה,
למטה בקומת הקרקע. כל זה בבית ה'מעין משפחתי' בן 4 הדירות:
2 דירות הקרקע והשתיים במעלה המדרגות הצרות. לכל אחת
מ-4 המשפחות ניתנה גינה למטה, שהיתה מתוחמת בגדר שמסייגת
את הבית מהרחוב הסמוך, השקט, בו לא עברו כמעט מכוניות. כל
השכונה היתה בנויה בתים נמוכים כאלה, דומה כמעט לכפר ברוחב
הכבישים ובאווירה השקטה.
הדוד שלה עשה מסלול קידום של אותם ימים: מטרקטוריסט שעבד
בסלילת כבישים ודרכים, הכנת תשתיות בכל מיני מקומות בארץ
כגון אשדוד, ירושלים, ים המלח, התקדם עד לדרגת מנהל עבודה
בסולל בונה שהיתה חברה הסתדרותית אך גם עצמאית במידה רבה,
מבוססת וגדולה, שבנתה בכל הארץ. יחד עם הפועלים האחרים-
חבריו לעבודה היה נודד לא פעם לימים ולילות מהבית, גר במקום
העבודה, גם כשהפך 'מנהל'. הוא, כמו אמה היה בינוני בקומתו,
מרובע במבנהו, פניו בצבע זית, שערו חום, פנים רחבות, עיניים
חומות כהות, על אף מוצאו האירופי.
בבואו לארץ שמח לקראת כל יהודי והיה מקדם אנשים בעיניים
זוהרות ובברכת: 'יהודי, מה שלומך'-כביכול היה כל יהודי חבר
באחווה גדולה שכללה עם שלם; כולנו כאן יהודים וכולנו דורשי
טובה איש של רעהו. השמחה והחיוך נמוגו לאיטם במשך שהותו
בארץ ונוכח קשיי החיים והגילוי שגם כאן לא ''כל ישראל
חברים''...
ובכל זאת נשאר נוטה לפתוח בשיחה ויצר קשר מיידי, עד יום מותו,
עם כל אדם, בין דלפון או עשיר, כאילו היו חבריו משכבר הימים.
שלושת השכנות-החברות )את הדייר הרביעי לא ראתה כמעט
מעולם. הוא היה היחיד ששער הגינה שלו פנה בכיוון ההפוך(, היו
נציגות של גולת פולין הדוויה. לשכנה מלמטה, בלונדינית, קטנת
קומה, מטופחת ועגלגלה, היו בת, בן ובעל; בקומה העליונה
החיצונית
גרו הדודים שלה ובדירה העליונה לידם, אחד מסגני ראשי העיר
ואשתו, ולהם ילד אחד. הגבר היה איש חשוב בהיררכיה השלטונית
של תל-אביב.
אשתו נראתה לה 'טיפוס': שיער חלק, קצר בתספורת כמעט
'גברית', שפתיים דקות ומעוקלות; קצת כהה, רזה, עם מכנסי רכיבה
תמיד )ואולי שוט מעור? גם אם לא היה שוט היתה הרגשה של אחד
כזה בידיה, כל הזמן...(, ולה אפודת עור מהודקת בסגנון של אציל
פולני.
עבורה, האורחת הקבוצניקית, היתה זו שלוחה של עולם זר שנעלם
ועלה באש עם חורבן אירופה, והיא ידעה שהמשפחות כאן באו
מתרבות אחרת, זרה, אותה לא שכחו לרגע, ואליה חזרו בחלומותיהן.
ארץ ישראל הצעירה של שנות הששים - שבעים המוקדמות, בבתי
השיכון הלבנים האחידים והפשוטים, היו כל כך שונים, חסרי ייחוד
וחסרי פאר לעומת כל ההדר, העתיקות והיופי של וורשה, עיר-
הולדתן, היתה מהרהרת לא פעם.
השלוש בילו שעות זו בביתה של זו, שותות קפה, משוחחות הרבה
בפולנית בינן לבינן, התוועדויות שבבואה לבקר את דודתה היתה
מסתפחת אליהן לא פעם, אורחת צעירה, צברית ורצויה, כמאזינה
סקרנית. הן כינו זו את זו 'פאני' )גברת( כנהוג בפולניה, אהבו
ספרים,
בעיקר ברוסית ובפולנית, ובעיקר ספרות קלאסית; ספרים רבים
בבית דודתה היו בשפות אלו. הן הביאו לבתים הקטנים והלבנים
ולה, שאזניה נפערו כמחושים לשמע השיחות ההן, ניחוח של עולם
אחר שכבר נמחה ואיננו, של עיר אירופית גדולה שעברה וכל יהודיה
היו לעפר ואפר.
לאיש לא היו הרבה ילדים בשכונה ההיא. כולם היו אודים מוצלים
מאש, אחרונים, מהעולם ההוא. חלקם כבר איבדו בני זוג וילדים
במשרפות הנוראות, שם, ואלה היו נישואיהם השניים, נישואי קני
קש שנישאים על גלי-האוקיינוס ונאחזים זה בזה...
הדוד שלה יצא, כאמור, לעבוד ב'סולל בונה' שעות וימים ארוכים,
ולא פעם גם נשאר לישון בשטח עם שאר הפועלים ועם הטרקטורים
והמכונות-ציוד-כבד של העבודה שלו, באשדוד, בירושלים, או
בסדום; הם סללו שם דרכים והכינו תשתיות לכבישים רחבים
שייסללו, לשכונות גדולות שייבנו, לנמל שיוקם, והיא הייתה אורחת
רצויה מאד להפיג את בדידות דודתה שנשארה תמיד בבית עם שני
ילדיה הקטנים, ושלא יצאה לעבוד על אף ההשכלה האקדמית שהיתה
לה מפולין.
כשהגיעה לבית המוקף בגדר דחפה את הפשפש הקטן שהוביל דרך
גינה לא מטופחת במיוחד ומדרכה צרה אל עבר המדרגות הצרות -
16 במספר, הדחוקות מבחוץ בין קיר חדר השינה והמטבח של הדירה
בקומה השניה, שחלון גדול היה קרוע בו לעבר הגינה למטה. בגינה
היו גפן ופרחים, והדוד הציב בה ספסל נדנדה עליו יכלו לשבת
שניים
שלושה אנשים. לא פעם התנדנדו עליו דודתה, היא והזאטוטים;
היא הרבתה לבקר בבית דודתה, שיחקה בדרך כלל עם הילדים
הקטנים, ואחר כך התלוותה לדודתה אל המטבח. הדודה פינקה אותה
במעדנים צנועים: טיגנה במיוחד עבורה מה שנחשב על ידי הדודים
שלה טעים במיוחד: לביבות תפוחי-אדמה או סרדינים טריים, קטנים,
שאך נקנו, שאהבה, ותוך כך הקשיבה, פעורת פה, לחוויותיה ממלחמת
העולם, ולסיפורים על הבריחה מפולניה בזמן המלחמה.
הדודה, אשת אחי-אמה, ילידת וורשה, סיפרה: 'אבי היה בוהמי,
לבוש תמיד בבגדים לבנים ואלגנטיים, וגם שיחק בתיאטרון; הוא
נהג לנשק ידי הגבירות, כפי שהיה נהוג על ידי ''האבירים
הגבריים''
באותם ימים', אמרה בחיוך; 'הוא היה טיפוס אוהב חיים. אהבתי
אותו מאד;' דודתה נאנחה: 'הוא נפטר בגיל צעיר, עוד לפני פרוץ
המלחמה.'
דודתה מרים הכירה היכרות רופפת, מילדות, את משפחת אמה
ודודה מביקורים ספורים שלה בעיירה בה גרו; 'אמך והדוד שלך
היו 'פרובינציאליים',' אמרה הדודה שהיתה גאה במוצאה העירוני-
תרבותי. 'אמך באה מעיירה קטנה-בעצם כפר- שהיתה צמודה לכפר
של גויים אוקראינים, על גבול אוקראינה-רוסיה, באיזור כפרי
וירוק.
היהודים התנהלו בקהילה נפרדת לחלוטין, סגורה למדי, מאלה של
הגויים ואורח חייהם היה שונה לגמרי וכמובן, לגמרי שונה היתה
תרבותם. התרבות של הסבא שלך שהיה רב ושוחט, היתה צרת מבט
ואופקים, נוקשה, דתית מאד, ואילו וורשה של לפני המלחמה היתה
עיר יפה, פורחת, גדולה מלאת תרבות, והיהודים היו מעורים בחיי
העיר התוססת ולא רק במסגרת היהודית.' דודתה בזה קצת למוצאו
של מי שנולד בעיירה. גם קצת לבעלה...
הדוד שלה, אחיותיו )אמה ואחיותיה( ושאר האחים - כולם ציוניים
- היו מעורבים, בנעוריהם ועוד לפני המלחמה, בחיי התנועה
הציונית
התוססים בעיירה, בסניף שהם עצמם ייסדו, ומרדו בחיי העיירה
הקפואה בזמן, וחלקם חברו לשאר צעירים וצעירות ויצאו לקבוצות-
הכשרה לחיים חלוציים, במטרה לעלות לא''י
הדודה אמרה לה: 'כאשר נכנסו הנאצים לוורשה, הייתי נערה בת
17 ותלמידת תיכון. באותו יום הלכתי מבית-הספר הביתה, בחוץ
הסתובבו גרמנים במדים, ופתאום ראיתי יהודי זקן נגרר בזקנו
ברחוב על ידי חיילים נאצים, ככה סתם, לאור היום, בגסות איומה;
איש לא פצה פיו למחות!
רצתי הביתה, מזועזעת, ואמרתי : אמא, בואי נברח!
אמא אמרה לי: בחיים אני לא עוזבת את וורשה, כאן נולדתי.
אמרתי לה: אמא, אני עוזבת מיד!!! אני לא נשארת כאן רגע אחד
נוסף.
אבל אמא לא רצתה להשאר לבד.'
'עד היום', נאנחה הדודה, 'אני מתהפכת במיטתי בלילות וחושבת
שבעצם, דנתי את אחי למוות - לא הסכמתי להשאר יום נוסף
בוורשה. לקחתי קצת דברים בתיק, וברחתי ברכבת הישר לרוסיה,
שהיתה קשורה לפולין ברשת הרכבות, במסגרת הרחבה של ברית
המועצות.
אני ברחתי. ואילו אמא ואחי החמוד שנשאר איתה, שלא רצה
לנטשה שם לבד, נהרגו על ידי הנאצים! איני יודעת אפילו באילו
נסיבות ולאחר כמה זמן! '
'ומה עשית ברוסיה? '
'ברוסיה הייתי סטודנטית באוניברסיטה. גרתי שם בחדר עם בנות
רוסיות גויות.
זו היתה תקופה איומה, לא היה לי מה לאכול, והבנות הגויות האלו,
החברות שלי ללימודים, הצילו אותי ממות ברעב: הן חילקו אתי את
פרוסת הלחם הדלה האחרונה מהקיצוב המועט שהיו מקבלות בתור
סטודנטיות.
הן היו טובות לי מאחיות', נאנחה הדודה!
היא תיארה את העולם ההפוך בזמן המלחמה, סיפרה על התוהו
ובוהו ברוסיה, הפחד המתמיד, ההפצצות, ההריסות, האהבות ללילה
- כל איש ניסה לקחת מהחיים מה שיכול היה - כאילו אין מחר - כי
באמת, לעולם לא ידעת, תחת ההפגזות הבלתי פוסקות, אם תחיה
מחר, ואם כן - היכן תהיה, ומה יקרה לך...וכך פרחו להם רומנים
בין
הצעירים - רומנים קצרי מועד, חטופים, מנצלים את הרגע כל עוד
ניתן.
'גם לי היו מחזרים', אמרה הדודה; 'הייתי אז סטודנטית, נערה
בלונדינית, דקה ובהירת עיניים'.
היא לא שאלה את דודתה מה היו עושים ברומן מלחמה כזה. אבל
בינה לבינה הרהרה: מה עושים, מה אני הייתי עושה, כאשר אין
תיאטרון או קולנוע שמתפקדים באורח נורמלי, שאפשר ללכת
אליהם עם המחזר; הספריות מתפקדות בקושי, ואין זמן לחיזור רגיל
- כל רגע יכול להיות האחרון; היה ברור מה היה קורה: חטוף
ואכול,
קצת חמימות, קצת חיבוק - ומחר החייל הנער המשיך למלחמה,
ובד''כ לא ראית אותו יותר.
'כשהמלחמה קרבה לסיומה', היא אמרה, 'החלו היהודים להתקבץ
- המעטים שהצליחו לשרוד: אחד מעיר ושניים ממדינה - זה כל מה
שנשאר;
איזה הלם היה לגלות שלא שרד כמעט איש, אמרה לה הדודה...
הניצולים היהודים הבודדים חזרו לכפרי הולדתם כדי לברר, אם
חזר מי מהמשפחה; אם שרד מישהו. אלא שבינתיים, התיישבו השכנים
הפולנים בבתיהם; רבים מהשורדים, שהגיעו לכפרי-הולדתם, נרצחו
על ידי ה'יורשים הפולנים', מפחד שיתבעו את ביתם בחזרה...
'הפולנים היו תמיד אנטישמים'. אמרה הדודה. 'הם שנאו יהודים;
גם לפני המלחמה!
לא היה לנו יותר מה לעשות בפולניה; באירופה', אמרה.
הניצולים התנקזו אט אט למחנות העקורים. גם הדודה - אז בחורה
צעירה ובודדת, הגיעה למחנה כזה, באיטליה, ושם פגשה את הדוד.
גם דודה, דויד, אחי אמה, ובעלה של מרים היה מספר לעתים נדירות,
זכרונות משם:
מעט לפני פרוץ המלחמה, והוא נער צעיר, הוגלה לסיביר בגלל
מעורבותו הפוליטית;
הוא היה אז נער שחרחר, מלא חיים. לא גבוה אבל נאה. בעיירה
השתתף בפעילות פוליטית בלתי ליגלית, והוגלה לסיביר על ידי
הרוסים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. לא היה ברור לה אם
ההגליה היתה קשורה במהפכנותו, או להיותו ציוני, או להיותו אז
קומוניסט, שכן הוא היה מעורב בכולם - מה שיכול היה לחרוץ את
גזר דינו - גם להיות מוצא להורג. בכל אופן, רק נעוריו )אולי גם
הבנות המקומיות, שהבחור הנאה והשחרחר נשא חן בעיניהן והיו
עוזרות לו באוכל ומיטה ללילה? הרהרה, מנסה לדמיין( סייעו לו
לעבור את החורף הסיבירי. הוא לא פירט בעניין זה.
הוא שוחרר או ברח, חזר לרוסיה, והספיק ללחום בגרמנים כפרטיזן,
ביערות.
'לאחר המלחמה, עבדתי באחד מתפקידי הניהול במחנה ניצולים
באיטליה. הייתי מעורב לא פעם, בלילות, גם בהעברת שיירות
עלומות של עקורים יהודים תוך 'הברחת' הגבול, בשיתוף עם הנהלת
העליה הבלתי ליגלית שהתארגנה אז, כשמטרתן הסופית - להגיע
לפלשתינה.'
'את דודתך מרים הכרתי מעט מילדות, ואז, במחנה החל הרומן
בינינו. שנינו היינו ניצולי שואה חסרי בית, שרוב משפחתם נשמד
אך
צעירים ומלאי חיים'. דודתה עבדה במחנה העקורים ההוא כמטפלת
לילדים ניצולי שואה ובודדים, שנאספו מכל קצוות אירופה, חלקם
אף לא ידעו או שכחו את שמם היהודי ושם משפחתם... ' )היא תיארה
לה כמה קל היה לדודה, הרגועה, הבהירה להתאהב בדוד, גבר
שחרחר, סוער שעיניו החומות בוערות, לפי התמונות...(
'מהמשפחה שלי', אמרה הדודה, 'מלבדי, שרדה רק דודתי המבוגרת
ובנה; הם גרים כאן, לא רחוק, ביד אליהו. את מכירה אותם-ראית
אותם כאן שלשום.'
היא פגשה בהם. אהרון היה לבן עור ועם סינוסיטיס מתמיד. רופא
במקצועו. הוא נראה כל כך לבנבן, זר ושונה מאיתנו, ילידי הארץ,
חשבה; יותר מאוחר ניסה לגרום לה להרגיש נוח, כמיטב יכולתו,
הוא-העולה החדש אך העירוני מלידה, כשהזמין אותה, הצברית, אבל
הזרה בעיר הגדולה, לשוטט ערב אחד בתל-אביב עם עוד שני חברים
יוצאי פולניה.
'כל משפחת הדוד שלך, בעלי', אמרה הדודה, 'המשפחה הענפה
שהיתה ברוסיה - דודים ודודות, הורים, בני דודים, נספתה, חלקם
ע''י שכניהם הגויים, שחמדו את מעט הרכוש שהיה להם, ליהודים;
המקומיים הובילו במו ידיהם את סבתך ואת הדוד שמואל שלך - עוד
אח של אמך- ומשפחתו שנשארו עם סבתך, לנהר ושם ירו בהם!
אנחנו גם יודעים מי עשה זאת - זה היה השכן הטוב ביותר, הכי
נאמן,
של ההורים... הכרנו אותו, כמובן! עדי ראיה מהעיירה סיפרו כל
זאת
לנו, עם תום המלחמה!'
הדוד דויד, אחי אמה ובעלה של מרים, שהיה בין השאר גם פרטיזן,
הופיע בחייה בעת מלחמת השחרור:
בתחילת מלחמת העצמאות הופגז הקבוץ שלה יומם ולילה; הפצצות
פגעו גם במקלטים. היו אלה מקלטי-עפר בנויים בחפזה, מאולתרים,
מארכים וצרים, חפורים באדמה ומדופנים מבפנים רק בקרשים מעץ
שמעליהם גג מפח גלי; מעל הפח היו שקי-יוטה ממולאים אדמה,
שהילדים, והיא בתוכם, עזרו למלא; אלה נועדו לבלום את הפצצות...
במקלטים האלה שהו הילדים רוב שעות היום והלילה; בלילות
ישנו שם, מקופלים על צידם, כשפני האחד בעכוזו של השני, על
דרגשי העץ הצרים שהיו דבוקים לקירות המקלט משני צדדיו
והותירו באמצע מעבר צר בלבד.
הילדים הגדולים יותר הצטרפו ללוחמים כרצים ומקשרים בין
התעלות החפורות באדמה שהקיפו את הקבוץ שעל הגבעה, ובהן
שהו הגברים מהקבוץ והחיילים שסופחו אליהם עם נשק; רק שקים
אחדים, ממולאים חול היו אמורים לעצור את הפגזים בשוליהן
העליונים של העמדות-תעלות-חפורות-באדמה הללו, שחלקן לא
היו מדופנות אפילו בעץ...
את כל הילדים מתחת לגיל 15 ,הוחלט להרחיק למקום מוגן יחסית
בחסות ההפוגה הראשונה שהושגה בלחימה, ושארכה כעשרה ימים
או שבועיים.
בליל עלטה הועמסו והוצאו במשאיות מתנדנדות ילדי גיל הביניים
והילדים הקטנים מהקבוץ, בחושך מוחלט, ללא אור פנסים, כדי לא
לעורר את האויב, והוסעו לכיוון טבריה, נסיעה שנראתה לה כנצח;
הם שוכנו זמנית בביה''ס אליאנס מעל הכינרת; בלילות ישנו על
מזרונים בחדרי הכיתות, בימים למדו מעט וטיילו קצת בעיר. היו
אלה ימים מוזרים.
אבל עבור בני הקבוץ, על אף הנסיבות, להיות 'עירוניים' לא היה
דבר גרוע כלל ועיקר; כל בוקר קיבלה את פניהם הכנרת, שהשתרעה
בדיוק מתחת לביה''ס אליאנס בו התגוררו רחבה, כחולה והשמש
מרצדת ומנצנצת בגליה. כמעט מדי יום טיילו בעיר עם המטפלות
ואהבו את הבתים הגבוהים, הים למרגלותיהם, ושדרת העצים רחבי-
הצמרת הפורחים בפריחה אדומה ומרהיבה ברחוב הראשי בעיר.
אף שרוב חברות הקבוץ נשארו במשק גם בעת הקרבות, גלתה גם
אמא שלה לטבריה, כיוון שהיתה בהריון באותה עת; זה הקל עליה
את יסורי הריחוק מהבית.
בוקר אחד, כמו בהרבה בקרים אחרים יצאו הילדים, אז בני 9 או
10 ,עם המטפלות לסיבוב בטבריה; בדרך חזרה, על הגשר בכיוון
ביה''ס אליאנס, ניגש אליה איש שחרחר, צעיר למדי, לא גבוה,
שעיניו בוערות ושאל אותה:
מה שמך, ילדה?
שמי תמר.
ואיך קוראים לאמא שלך?
אמא? חנה.
התגובה היתה סוערת ומפתיעה.
חנה! חנה! - הוא חייך וצהל, עיניו נוצצו, הוא צחק ובכה ביחד:
אני הדוד שלך! אני הדוד שלך!
האיש לפת אותה, מבוהלת, והרימה בזרועותיו בהתרגשות עצומה
מעל לראשו כביכול הייתה קלה כנוצה: איש עם עיניים שחורות,
שלא הכירה; איש מוזר, ספק צוחק ספק בוכה... לא רצתה אלא שיניח
לה...
מישהו קרא לאם מבפנים. כשראה הזר את אחותו ההרה, לפת והרים
את אימה בחיבוק מהודק ושניהם פרצו בבכי עז של התרגשות. הם
אחזו זה בזו כאילו כבר לא האמינו שעוד יפגשו; הם בכו, התחבקו
והתנשקו ללא שובע. היא עמדה נבוכה ומפללת שהאדמה תבלע
אותה מהבושה בגלל המחזה שאירע לעין השמש ולעיני העוברים
והשבים ושאר ילדי-הכיתה. חזיונות של התרגשות חסרת רסן לא
היו חזון נפרץ.
מעולם לא ראתה את אמה כך, כל כך נסערת, נסחפת.
זה הדוד שלך, אח של אמא, אמר לה מי שאמר על האיש שהופיע
יש מאין בחייה.
האם לא יכלה לחדול מבכי;
היא עזבה את רוסיה שנים קודם, אחרי ה'הכשרה', כדי לבוא
'להגשמה' בקיבוץ. הדוד היה אז נער צעיר מאד, וקשר המכתבים
איתו, לאירופה, כמעט ניתק במשך השנים שעברו מאז, בגלל
הנסיבות, האימה, ההשמדה. היה זה בגדר נס לראות את האח הצעיר,
היהודי, ששרד את המלחמה באירופה.
אחרי הפגישה הראשונה הזו היתה היא, הילדה, רואה את הדוד
החדש שבא לבקרם לעתים מזומנות. האם היא והדוד היו מטיילים
בטבריה, בצל העצים אדומי הפריחה. לה קנו גלידה; כמעט מעולם
לא זכתה לפינוק כזה בקבוץ!
הדוד השלים לאמא פערי מידע - שכן כשנה וחצי בסוף המלחמה,
ועד שהופיע כאן פתאום - לא נשמע ממנו דבר; רק החבילות שנשלחו
אליו מפלשתינה דרך הצלב האדום, לאיזו כתובת עלומה באירופה
ולא הוחזרו, אישרו לאחים בארץ, שהוא בין החיים. )חבילות שהנמען
נפטר היו מוחזרות לשולח.(
כשנה מאוחר יותר נישאו הדוד והדודה, אהובתו מהמחנה, בחתונה
עצובה, בנוכחות מספר אנשים קטן. רק בני המשפחה הקרובים:
האם ואחותה שלומית הנשואות, בעליהן, וילדיהן הקטנים. כאחיינית
הייתה כמובן גם היא שם, בערב, בקבוץ, בבית דודתה שלומית-אחות
אמה שהיתה קבוצניקית גם היא; הכל לבשו בגדים חגיגיים, הרימו
כוסית וודקה לחיים, והיה )או לא היה, היא לא זכרה( טכס דתי
קצר,
מעט כיבוד ביתי;
היו דמעות בטכס ההוא. ההורים והדודים לא יכלו באמת לשמוח,
אחרי כל מה שאיבדו. כל הזכרונות מהבית, כל המתים שלהם שלא
יוכלו להיות נוכחים בנשואיהם, ששוב לא יראו לעולם, ריחפו ברקע;
וכל זה בארץ זרה להם, צחיחה ולוהטת; דמעות געגועים לארץ הורתם
שבגדה בהם, הארץ שהשמידה אותם, עם כל הירק, המים והיערות
שבה, ארץ אוכלת יושביה, באירופה, שלעולם שוב לא ידרכו בה.
עכשיו היו מתגוררים ביד אליהו, בדירה קטנה, משפחה צעירה -
מבוגרת: הם נישאו בתחילת שנות השלושים שלהם.
את העבודה הראשונה של הדוד בארץ סידרה לו אמה, שהכירה
בארץ מנעוריה כמה אנשים שיכלו לעזור.
מאז עברו כבר כמה שנים.
בשנים שבאו, כאשר הדוד ומשפחתו הצעירה השתכנו ביד אליהו
והולידו את שני ילדיהם, היתה אמה נמלטת מפעם לפעם ליום יומיים
מחיי הקבוץ, מהקושי הגופני, מהמחנק הנפשי, אל אחיה זה בתל-
אביב, ולוקחת איתה אותה, הילדה; וכך נכנסה לאוירה הזרה לה כל
כך של מי שבא משם, לעולמות האחרים שהאנשים נשמו וסחבו,
שחלומותיהם, שיחותיהם וזכרונותיהם נסבו עליהם.
חמשת האחים שהגיעו לישראל התגוררו במקומות שונים ברחבי
הארץ. בחג הפסח היו מתקבצים בבית אחד מהם, והיו יושבים ושרים
שירים זרים ביידיש, בפולנית, ברוסית, מבית-אבא הרחוק ומהעיירה
הלא נשכחת. רבים משירים אלה היו עצובים, כה שונים משירי הפסח,
התקווה והאביב שהכירה, שחוברו בהגדת הקבוץ החדשה...
אחד הדברים שאמה הזכירה שוב ושוב, והתגעגעה אליהם תמיד,
היתה שירת הכפריות האוקראיניות במרחבי הכרים הירוקים, אי שם
במולדתה הירוקה. אילו קולות נפלאים ואיזו התאמה קולית טבעית
היתה בין הנערות המזמרות הללו. והן לא למדו מעולם בשום בית-
ספר, היתה מתפעלת... )- יותר מאוחר נתקלה באחת מהן בסיפור
'מאחורי הגדר' של ביאליק... (
האם האזינה וזכרה רבים משיריהן המקסימים, וגם לימדה אותה
כמה מהם. וכך הכירה מינקות שירים רוסים רבים. בדמיונה ראתה
את מה שהאם תיארה: את כרי-הדשא הירוקים והנרחבים, את
בקתות העץ, העצים והיערות המטוללים והסבוכים, הנערות הרכונות
ואוספות את הירקות מגן הירק, שרות בקולות נעורים נהדרים, וקולן
נישא הרחק הרחק, צלול ומקסים.
לרוב בני המשפחה של האם היה קול ערב ושמיעה טובה. הילדה
היתה מאזינה גם לחזנות, לשירים ביידיש שהפריעו לאזנה הצברית,
לשירים הרוסיים מכפר הולדתם, כאמור, היכן שהארץ רחבה כל כך,
וכך רחב טווח שיריהם הנוגים והמקסימים. האמא אהבה לשיר בערבי
המשפחה הללו של פסח ובפגישות משפחתיות אחרות, והיא היתה
מתוודעת גם, דרך השירים הזרים והזכרונות שהיו הדודים מעלים,
לעולם ותרבות שלמים שהיו וקרסו.
דברים אלו התרחשו שנים קודם לכן; עכשיו, כבחורה צעירה
המשיכה היא, בת הקבוץ, לבוא לארץ המפלט הזו, בית הדודים שלה.
הדודה קנתה משכנתה הציירת - גם היא אשה פולניה עם ילדה
אחת מוכשרת, מספר ציורים מלאי צבע וחיים, שנשאו מאד חן
בעיניה, הצעירה האורחת. הציירת ייצגה עולם שדודתה העריצה:
ציור, אמנות, והיא אימצה את האהבה הזו לעולם הרוח והתרבות
מדודתה, שאהבה אמנות ושירה - ואת מיצקביץ המשורר הפולני
הלאומי; עם דודתה הלכה לראשונה בחייה למוזיאון, להרצאות בבית
לסין ולצוותא, לאופרה, בדרך כלל ללא הדוד, שהיה חוזר מאוחר
מהעבודה והיה עייף מדי לבילויים; וכך שימשה פעמים רבות בת-
לוויה של דודתה. כמוה גם הדודה הלכה לחוג לציור ועשתה עבודות
לא רעות. האשה בת ה-40 פלוס, שעבתה בינתיים מהלידות, ששערה
שטני דהוי, פניה בהירות, עיניה תכולות בהירות, וחיוך על שפתיה
הדקות, והיא, הצעירה בת העשרים, היו יוצאות יחדיו, ושתיהן
אהבנו
את היציאות הללו.
או שהיתה יושבת ומשוחחת עם דודתה ליד שולחן מפורמייקה
בהירה, במטבח המארך והצר, שחלונות הזכוכית הגבוהים עד התקרה
שלו פנו בכיוון הגינה, ותוך שהדודה חותכת ירקות ומבשלת עוף
ופירה; היא אהבה שיחות אלו. בדרך כלל היתה מקשיבה, והדודה
סיפרה. היא אהבה לספר. ומבחינתה, בת הקבוץ, דודתה היתה 'אשת
העולם הגדול'.
למעשה, הדודה וגם היא היו בודדות למדי, ושתיהן סיפקו זו לזו
חברה והזדמנות לשפוך את הלב.
|
