[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








...''ערבים רבים הייתי מבלה אצל האנשים הקרובים לי ביותר:
הדודים שלי: הדוד, אחי אמי וניצול שואה, אשתו, ושני ילדיהם
הקטנים. זה היה ביתי השני. כפי הנראה הם גם השיבו אהבה לבת-האח
הצעירה, הקבוצניקית שהביאה את ארץ ישראל החדשה לביתם. אני.
יד אליהו היתה 'פינה פולנית'. כמעט כל השכונה היתה מיושבת
בניצולי השואה מאירופה. יהודים-פולנים היו גם הדודה שלי, שגרה
בקומה  ראשונה, שכנתה מהדירה הסמוכה , וזו מהדירה מתחתיה, למטה
בקומת הקרקע. כל זה  בבית המעין 'משפחתי' בן 4 הדירות : 2
דירות הקרקע והשתיים במעלה המדרגות הצרות.
   לכל אחת מ-4 המשפחות ניתנה גינה למטה, שהיתה מתוחמת בגדר
שמסייגת את הבית מהרחוב הסמוך, השקט, שכמעט לא עברו בו
מכוניות. כל השכונה היתה בנויה בתים נמוכים כאלה, דומה כמעט
לכפר ברוחב הכבישים ובאווירה השקטה.

 הדוד שלי עשה מסלול קידום של אותם ימים: מטרקטוריסט שעבד
בסלילת כבישים ודרכים, הכנת תשתיות בכל מיני מקומות בארץ כגון
אשדוד, ירושלים, ים המלח, התקדם עד לדרגת מנהל עבודה בסולל
בונה שהיתה חברה הסתדרותית אך גם עצמאית במידה רבה, מבוססת
וגדולה, שבנתה בכל הארץ. יחד עם הפועלים האחרים-חבריו לעבודה
היה לא נודד פעם לימים ולילות מהבית,  גר במקום העבודה, גם
כשהפך 'מנהל'. הוא היה בינוני בקומתו, שחרחר ובעל שיער חום,
פנים רחבות, עיניים חומות כהות.
בבואו לארץ שמח לקראת כל יהודי והיה מקדם אנשים בעיניים זוהרות
ובברכת: 'יהודי, מה שלומך'-כביכול כל יהודי היה אחד מאחווה
גדולה שכללה עם שלם-כולנו כאן יהודים וכולנו דורשי טובה איש של
רעהו. השמחה והחיוך נמוגו לאיטם עם שהותו בארץ ונוכח קשיי
החיים והגילוי שגם כאן לא ''כל ישראל חברים''...ובכל זאת נשאר
נוטה לפתוח בשיחה ויצר קשר מיידי , עד יום מותו, עם כל אדם,
בין דלפון או עשיר, כאילו היו חבריו משכבר הימים.
   שלושת השכנות-החברות (את הדייר הרביעי לא ראיתי כמעט
מעולם. הוא היה היחיד ששער הגינה שלו פנה בכיוון ההפוך), היו
נציגות של גולת פולין הדוויה. לשכנה מלמטה, בלונדינית, קטנת
קומה, מטופחת ועגלגלה, היו בת, בן ובעל; בקומה העליונה
החיצונית גרו הדודים שלי ובדירה העליונה לידם, אחד מסגני ראשי
העיר ואשתו, ולהם ילד אחד. הגבר היה איש חשוב בהיררכיה
השלטונית של תל-אביב.
 אשתו נראתה לי 'טיפוס': שיער קצר, שפתיים דקות ומעוקלות; קצת
כהה, רזה, עם מכנסי רכיבה תמיד (ואולי שוט מעור? גם אם לא היה
שוט היתה הרגשה של אחד כזה בידיה כל הזמן...), ולה אפודת עור
מהודקת בסגנון של אציל פולני.
  עבורי,  האורחת, היתה זו שלוחה של עולם זר שנעלם ועלה באש
עם חורבן אירופה,  וידעתי שהמשפחות כאן באו מתרבות אחרת, זרה,
אותה לא שכחו לרגע, ואליה חזרו בחלומותיהן; ארץ ישראל הצעירה
של שנות הששים - שבעים המוקדמות, בבתי השיכון הלבנים האחידים
והפשוטים, היו כל כך שונים וחסרי ייחוד וחסרי פאר לעומת כל
ההדר,העתיקות והיופי של וורשה, עיר-הולדתן,  הייתי מהרהרת לא
פעם.
 השלוש בילו שעות זו בביתה של זו, שותות קפה, משוחחות הרבה
בפולנית בינן לבינן, התוועדויות שבבואי לבקר את דודתי הייתי
מסתפחת אליה גם אני לא פעם, אורחת צעירה, צברית ורצויה,
כמאזינה סקרנית. הן כינו זו את זו 'פאני' (גברת) כנהוג
בפולניה, אהבו ספרים, בעיקר ברוסית ובפולנית, ובעיקר ספרות
קלאסית; ספרים רבים בבית דודתי היו ברוסית או פולנית. הן הביאו
לבתים הקטנים והלבנים ולי, שאזני נפערו כמחושים לשמע השיחות
ההן,  ניחוח של עולם אחר שכבר נמחה ואיננו, של עיר אירופית
גדולה שהיתה לאבק על כל עברה וכל יהודיה.  
לאיש לא היו הרבה ילדים בשכונה ההיא. כולם היו אודים מוצלים
מאש, אחרונים, מהעולם ההוא. חלקם כבר איבדו בני זוג וילדים
במשרפות הנוראות,  ש ם , ואלה היו נישואיהם השניים, נישואי קני
קש שנישאים על גלי-האוקיינוס ונאחזים זה בזה...
הדוד שלי יצא, כאמור,לעבוד בסולל בונה שעות וימים ארוכים, ולא
פעם גם נשאר לישון בשטח עם שאר הפועלים ועם הטרקטורים
והמכונות-ציוד-כבד של העבודה שלו, באשדוד,  בירושלים, או
בסדום; הם סללו שם דרכים והכינו תשתיות לכבישים רחבים שייסללו,
לשכונות גדולות שייבנו, לנמל שיוקם, ואני הייתי אורחת רצויה
מאד להפיג את בדידות דודתי שנשארה תמיד בבית עם שני ילדיה
הקטנים, ושלא יצאה לעבוד על אף ההשכלה האקדמית שהיתה לה
מפולין.

  כשהגעתי לבית המוקף בגדר דחפתי את הפשפש הקטן שהוביל דרך
גינה לא מטופחת במיוחד ומדרכה צרה אל עבר המדרגות הצרות-כ16
במספר, הדחוקות בין קיר חדר השינה והמטבח  של הדירה, שחלון
גדול היה קרוע בו לעבר הגינה. בגינה היו גפן ופרחים, והדוד
הציב בה ספסל נדנדה עליו יכלו לשבת שניים שלושה אנשים. לא פעם
התנדנדנו עליו דודתי, אני והזאטוטים;
  הרביתי לבקר בבית דודתי, שיחקתי בדרך כלל עם הילדים הקטנים,
ואחר כך התלוויתי לדודתי אל המטבח. הדודה פינקה אותי במעדנים
צנועים: טיגנה במיוחד עבורי מה שנחשב על ידי הדודים שלי טעים
במיוחד: לביבות תפוחי-אדמה או סרדינים טריים, קטנים, שאך נקנו,
שאהבתי, ותוך כך הקשבתי, פעורת פה, לחוויותיה ממלחמת העולם,
ולסיפורים על הבריחה מפולניה בזמן המלחמה.
  דודתי, ילידת וורשה, סיפרה: 'אבי היה בוהמי, לבוש תמיד
בבגדים לבנים ואלגנטיים, וגם שיחק בתיאטרון; הוא נהג לנשק ידי
הגבירות, כפי שהיה נהוג על ידי ''האבירים הגבריים'' באותם
ימים', אמרה בחיוך; 'הוא היה טיפוס אוהב חיים. אהבתי אותו
מאד;'  דודתי נאנחה: 'הוא נפטר בגיל צעיר, עוד לפני פרוץ
המלחמה.'
  דודתי הכירה היכרות רופפת, מילדות, את משפחת אמי ודודי
מביקורים ספורים שלה בעיירה בה גרו; ''אמך והדוד שלך היו
'פרובינציאליים','' אמרה דודתי, שהיתה גאה במוצאה
העירוני-תרבותי. 'אמך באה מעיירה  קטנה-בעצם כפר- שהיתה צמודה
לכפר של גויים  אוקראינים, ברוסיה, על גבול אוקראינה,  באיזור
כפרי וירוק. היהודים התנהלו בקהילה נפרדת לחלוטין, סגורה למדי,
מאלה של הגויים ואורח חייהם היה שונה לגמרי וכמובן, לגמרי שונה
היתה תרבותם.
  התרבות של הסבא שלך שהיה רב ושוחט, היתה צרת מבט  ואופקים,
נוקשה, דתית מאד', אמרה לי הדודה, וגם אמא אישרה.
  ואילו וורשה של לפני המלחמה היתה עיר יפה, פורחת, גדולה
מלאת תרבות, והיהודים היו מעורים בחיי העיר התוססת ולא רק
במסגרת היהודית. דודתי בזה קצת למוצאו  של מי שנולד בעיירה. גם
קצת לבעלה...

הדוד שלי, אחיותיו (אמי ואחותה ושאר האחים) היו מעורבים,
בנעוריהם ועוד לפני המלחמה, בחיי התנועה הציונית התוססים
בעיירה, בסניף שהם עצמם ייסדו, ומרדו בחיי העיירה הקפואה בזמן,
וחלקם חברו לשאר צעירים וצעירות ויצאו לקבוצת- הכשרה לחיים
חלוציים, במטרה לעלות לא''י; כולם היו ציוניים, מלבד האח
הגדול-מתוך 7 אחים ואחיות,-שנאלץ באי רצון , 'לקחת את המושכות'
כשנפטר האב, בהיות אמי בת 8, ובבית המון ילדים קטנים; על אף
היותו איש נאור, משכיל ושואף תרבות, הוכרח אחיה זה להפוך לשוחט
ורב העיירה במקום אביו, כדי להאכיל את הפיות הרבים של אמו
ואחיו, שנותרו ללא פרנסה. כשהובל למשרפות, היה זה  עם משפחתו
-היו לו כבר אשה ו-2 ילדים,- ואמו, שנשארו בעיירה...
  הדודה אמרה לי: 'כאשר נכנסו הנאצים לוורשה, הייתי נערה בת
17 ותלמידת תיכון. באותו יום הלכתי מבית-הספר הביתה, בחוץ
הסתובבו גרמנים במדים, ופתאום ראיתי  יהודי זקן נגרר בזקנו
ברחוב על ידי חיילים נאצים, ככה סתם, לאור היום, בגסות איומה;
איש לא פצה פיו למחות!
  רצתי  הביתה,  מזועזעת,  ואמרתי : אמא, בואי נברח!
  אמא אמרה לי: בחיים  אני לא עוזבת את וורשה, כאן נולדתי.
  אמרתי לה: אמא, אני עוזבת מיד!!  אני לא נשארת כאן רגע אחד
נוסף.
  אבל אמא לא רצתה להשאר  לבד.'

 'עד היום', נאנחה הדודה, 'אני מתהפכת במיטתי בלילות וחושבת
שבעצם, דנתי את אחי למוות -  לא הסכמתי להשאר יום נוסף בוורשה.
לקחתי קצת דברים בתיק, וברחתי ברכבת הישר לרוסיה, שהיתה קשורה
לפולין ברשת הרכבות,  במסגרת הרחבה של ברית המועצות.
  אני ברחתי. ואילו אמא  ואחי החמוד שנשאר איתה,  נהרגו על
ידי הנאצים! איני יודעת אפילו באילו נסיבות ולאחר כמה זמן! '

 ' ומה עשית ברוסיה? '
 ' ברוסיה הייתי סטודנטית באוניברסיטה. גרתי שם בחדר עם בנות
רוסיות גויות.
  זו היתה תקופה איומה, לא היה לי מה לאכול, והבנות הגויות
האלו, החברות  שלי ללימודים, הצילו אותי ממות ברעב: הן חילקו
אתי את פרוסת הלחם הדלה האחרונה מהקיצוב המועט שהיו מקבלות
בתור סטודנטיות.
הן היו טובות לי מאחיות', נאנחה הדודה!
  היא תיארה לי את העולם ההפוך בזמן המלחמה, סיפרה על התוהו
ובוהו ברוסיה, הפחד המתמיד, ההפצצות, ההריסות, האהבות ללילה -
כל איש ניסה לקחת מהחיים מה שיכול היה - כאילו אין מחר - כי
באמת, לעולם לא ידעת, תחת ההפגזות הבלתי פוסקות, אם תחיה מחר,
ואם כן - היכן תהיה, ומה יקרה לך...וכך פרחו להם רומנים בין
הצעירים - רומנים קצרי מועד, חטופים, מנצלים את הרגע כל עוד
ניתן.
  'גם לי היו מחזרים', אמרה הדודה; 'הייתי אז סטודנטית, נערה
בלונדינית,  דקה ובהירת עיניים'.
לא שאלתי את דודתי מה היו עושים ברומן מלחמה כזה - כאשר אין
תיאטרון או קולנוע, שאפשר ללכת אליו עם המחזר; הספריות תפקדו
בקושי, ואין זמן  לחיזור רגיל - כל רגע יכול להיות האחרון;
היה ברור מה היה קורה: חטוף ואכול, קצת חמימות, קצת חיבוק -
ומחר החייל הנער המשיך למלחמה, ובד''כ לא ראית אותו יותר.
  'כשהמלחמה קרבה לסיומה', היא אמרה,' החלו היהודים להתקבץ-
המעטים שהצליחו לשרוד: אחד מעיר ושניים ממדינה - זה כל מה
שנשאר;
  איזה הלם היה לגלות שלא שרד כמעט איש', אמרה לי הדודה...
הניצולים היהודים הבודדים חזרו לכפרי הולדתם כדי לברר, אם חזר
מי  מהמשפחה; אם שרד מישהו. אבל בינתיים, התישבו השכנים
הפולנים  בבתיהם; רבים מהשורדים, שהגיעו לכפרי-הולדתם, נרצחו
על ידי ה'יורשים הפולנים', מפחד שיתבעו את ביתם בחזרה...
  'הפולנים היו תמיד אנטישמים'. אמרה דודתי. 'הם שנאו יהודים;
גם לפני המלחמה!
לא היה לנו יותר מה לעשות בפולניה;  באירופה', אמרה.  
הניצולים התנקזו אט  אט  למחנות העקורים. גם הדודה-אז בחורה
צעירה ובודדת, הגיעה למחנה כזה, באיטליה, ושם פגשה את הדוד.

  גם דודי, אחי אמי,היה מספר לעתים נדירות, זכרונות  מ ש ם:
מעט לפני פרוץ המלחמה, והוא נער צעיר, הוגלה לסיביר בגלל
מעורבותו הפוליטית;
 הוא היה אז נער שחרחר, מלא חיים. לא גבוה אבל נאה. בעיירה
השתתף בפעילות פוליטית בלתי ליגלית, והוגלה לסיביר על ידי
הרוסים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. לא היה ברור לי אם
ההגליה היתה קשורה במעורבותו  במהפכנות, או להיותו ציוני, או
להיותו אז קומוניסט, שכן הוא היה מעורב בכולם וזה היה יכול
לחרוץ את גזר דינו- אפילו להיות מוצא להורג. בכל אופן, רק
נעוריו, וגם הבנות המקומיות, שהבחור הנאה והשחרחר נשא חן
בעיניהן ושהיו עוזרות לו באוכל ומיטה ללילה, סייעו לו לעבור את
החורף הסיבירי.   הוא לא פירט  בעניין זה...
  הוא שוחרר או ברח, (לא היה לי ברור) חזר לרוסיה, והספיק
ללחום בגרמנים כפרטיזן, ביערות.  
  'לאחר המלחמה, עבדתי באחד מתפקידי ניהול מחנה ניצולים
באיטליה. לא פעם עסקתי גם בהברחת שיירות עלומה של עקורים
יהודים וחציית הגבולות,  בלילות, בשיתוף עם הנהלת העליה הבלתי
לגלית שהתארגנה אז, כשהמטרה להגיע לפלשתינה.'  
  'במחנה החל הרומן  בינינו, ביני ובין דודתך, שהכרתי מעט
מילדות; שני  ניצולי שואה חסרי בית, שרוב משפחתם נשמד'.- דודתי
עבדה במחנה העקורים ההוא כמטפלת  לילדים ניצולי שואה ובודדים,
שנאספו מכל קצוות אירופה, חלקם אף לא ידעו או שכחו את שמם
היהודי ושם משפחתם...

  'מהמשפחה שלי', אמרה  הדודה, 'שרדה רק דודתי ובנה; הם גרים
כאן, לא רחוק, ביד אליהו. את מכירה אותם-ראית אותם כאן שלשום.

  פגשתי בהם. הוא היה לבן עור ועם סינוסיטיס מתמיד. רוקח
במקצועו. הוא נראה כל כך זר ושונה מאיתנו, הצברים, בני הארץ,
אבל ניסה כמיטב יכולתו לתת לי להרגיש נוח, כשהזמין אותי,
הצברית, אבל הזרה בעיר הגדולה, הוא-העולה החדש, לשוטט ערב אחד
בעיר עם עוד שני חברים יוצאי פולניה.
  'כל משפחת הדוד שלך', אמרה הדודה,- 'המשפחה הענפה שהיתה
ברוסיה - דודים ודודות, הורים, בני דודים, נספתה, חלקם ע''י
שכניהם הגויים, שחמדו את מעט הרכוש שהיה להם, ליהודים;
המקומיים הובילו במו ידיהם את אמו-סבתך ואת הדוד שלך
-בנה-ומשפחתו, לנהר ושם ירו בהם!   אנחנו גם יודעים מי עשה זאת
- זה היה השכן הטוב ביותר, הכי נאמן,  של ההורים... הכרנו
אותו, כמובן!  עדי ראיה מהעיירה סיפרו לנו!'

   הדוד שלי, הפרטיזן  הופיע בחיי בעת מלחמת השחרור:
   הקבוץ בו נולדתי הופגז בתחילת מלחמת העצמאות  יומם ולילה;
הפצצות פגעו גם במקלטים שנבנו בחפזה. אלה היו מקלטי-עפר בנויים
בחפזה, מאולתרים, ארוכים וצרים, חפורים באדמה ומדופנים מבפנים
רק בקרשים מעץ ומעליהם פח גלי; מעל הפח היו שקי-יוטה ממולאים
אדמה, שאנחנו, הילדים, עזרנו למלא; אלה נועדו לבלום את
הפצצות...
   במקלטים האלה שהינו, אנו הילדים, רוב שעות היום והלילה;
בלילות ישנו שם על דרגשי העץ הצרים שהיו דבוקים לקירות המקלט
משני צדדיו והותירו מעבר צר בלבד באמצע, כשפני האחד בעכוזו של
השני.
   הילדים הגדולים יותר הצטרפו ללוחמים כרצים ומקשרים בין
התעלות החפורות באדמה שהקיפו את הקבוץ שעל הגבעה, ובהם שהו
הגברים מהקבוץ והחיילים שסופחו אליהם עם נשק; רק שקים אחדים,
ממולאים חול היו אמורים לעצור את הפגזים בשוליה העליונים של
תעלת הקשר..  
  אותנו, כל הילדים מתחת לגיל 15, הוחלט להרחיק למקום מוגן
יחסית בחסות ההפוגה הראשונה שהושגה בלחימה, ושארכה כעשרה ימים
או שבועיים.
 בליל עלטה הועמסנו במשאיות והוצאנו, אנו ילדי גיל הביניים
-10,11,12 והילדים הקטנים מהקבוץ, במשאיות שנסעו בחושך, ללא
אור פנסים, כדי לא לעורר את האויב,לכיוון טבריה, נסיעה שנראתה
כנצח, במשאית מתנדנדת, בחושך מוחלט;
  שוכנו זמנית בביה''ס אליאנס מעל הכינרת;  בלילות ישנו על
מזרונים בחדרי הכיתות, בימים למדנו מעט וטיילנו קצת בעיר. אלה
היו ימים מוזרים.  
  אבל עבורנו, על אף הנסיבות, זה לא היה גרוע כלל ועיקר לחיות
בטבריה; כל בוקר קיבלה את פנינו הכנרת הכחולה, שהשתרעה בדיוק
מתחת לביה''ס אליאנס בו גרנו, רחבה, כחולה ומנצנצת בריצודים
לאור השמש. כמעט מדי יום טיילנו בעיר עם המטפלות ואהבנו את
הבתים, הים למרגלותינו, שדרת העצים רחבי-הצמרת והפורחים בפריחה
אדומה ברחוב הראשי בעיר.
  אף שרוב חברות הקבוץ נשארו במשק גם בעת הקרבות, גלתה גם אמא
שלי לטבריה, כיוון שהיתה באותה עת בהריון; זה הקל עלי את יסורי
הריחוק מהבית.
  כמו בהרבה בקרים אחרים יצאנו אנו הילדים, אז בני 9 או 10,
בוקר אחד עם המטפלות לסבוב בטבריה; בדרך חזרה, על הגשר בכיוון
ביה''ס אליאנס, ניגש אלי  איש שחרחר, לא גבוה, שעיניו בוערות
ושאל אותיאם שם אמי הוא ב. התשובה היתה חיובית והתגובה היתה
סוערת ומפתיעה.
  למשמע התשובה לפת אותי האיש, מבוהלת,והרים אותי  בהתרגשות
עצומה על כפיו מעל לראשו כביכול הייתי קלה כנוצה: איש עם
עיניים שחורות, שלא הכרתי;איש מוזר, ספק צוחק ספק בוכה,  ...לא
רציתי אלא שיניח לי...
מישהו קרא לאמא מבפנים. כשראה הזר את אחותו ההרה, לפת את אמי
והרים אותה בחיבוק מהודק ושניהם פרצו  בבכי עז של התרגשות. הם
אחזו זה בזו כאילו כבר לא האמינו שעוד יפגשו, בכו, התחבקו
והתנשקו ללא שובע. אני עמדתי נבוכה ומפללת  שהאדמה תבלע אותי
מהבושה משאר הילדים. חזיונות של התרגשות חסרת רסן לא היו חזון
נפרץ...
  מעולם לא ראיתי את אמי כך, כל כך נסערת, נסחפת...
 זה הדוד שלך, אח של אמא, אמר לי מי שאמר על האיש שהופיע יש
מאין בחיי...
  אמא לא יכלה לחדול מבכי.
  אמא עזבה את רוסיה שנים קודם, אחרי ה'הכשרה', כדי לבוא
'להגשמה' בקיבוץ. הדוד היה אז נער צעיר מאד,  וקשר המכתבים
איתו, לאירופה, כמעט ניתק במשך השנים שעברו מאז, בגלל הנסיבות,
האימה, ההשמדה. היה זה בגדר נס לראות את האח הצעיר, היהודי,
ששרד את המלחמה באירופה.
   אחרי הפגישה הראשונה הזו הייתי אני, הילדה, רואה את הדוד
החדש לעתים מזומנות, כשבא לבקרנו. אמא דודי ואני היינו מטיילים
בטבריה, בצל העצים אדומי הפריחה. לי קנו גלידה; כמעט מעולם לא
זכינו לפינוק כזה בקבוץ!
  הדוד השלים לאמא קצת פערי מידע - שכן כשנה וחצי בסוף
המלחמה, ועד שהופיע כאן פתאום -  לא נשמע ממנו דבר; רק החבילות
שנשלחו אליו מפלשתינה דרך הצלב האדום, לאיזו כתובת עלומה
באירופה ו ל א  הוחזרו, אישרו לאחים בארץ, שהוא בין החיים.
(חבילות שהנמען נפטר היו מוחזרות לשולח.)
  יותר מאוחר נישאו הדוד והדודה - כילדה הייתי נוכחת בחתונה;
חתונה עצובה בנוכחות מספר אנשים קטן. אמא ואחותה הנשואות,
בעליהן, וילדיהן הקטנים; רק בני המשפחה הקרובים, בערב, בקבוץ,
בבית דודתי,קבוצניקית גם היא; בני המשפחה לבשו בגדים חגיגיים,
הרמנו כוסית וודקה לחיים, והיה (או לא היה, איני זוכרת)טכס דתי
קצר; מעט כיבוד ביתי;
 ההורים והדודים  לא יכלו באמת לשמוח, אחרי כל מה שאיבדו. היו
דמעות בטכס ההוא. כל הזכרונות מהבית, כל המתים שלהם ששוב לא
יוכלו להיות נוכחים  בנשואיהם, ששוב לא יראו לעולם,  ריחפו
ברקע; וכל זה בארץ זרה להם, צחיחה ולוהטת; הגעגועים לארץ הורתם
שבגדה בהם, הארץ שהשמידה אותם, עם כל הירק, המים והיערות שבה,
ארץ אוכלת יושביה, באירופה, שלעולם שוב לא ידרכו בה.
  עכשיו היו מתגוררים ביד אליהו, בדירה קטנה, משפחה
צעירה-מבוגרת (הם נישאו בתחילת שנות השלושים שלהם)
  את העבודה הראשונה של דודי בארץ סידרה לו אמי, שהכירה
מנעוריה כמה אנשים בארץ שיכלו לעזור.
  מאז עברו כבר כמה שנים.
  בשנים שבאו, כאשר דודי ומשפחתו הצעירה השתכנו ביד אליהו
והולידו את שני ילדיהם, היתה אמא  נמלטת מפעם לפעם ליום יומיים
מחיי הקבוץ, מהקושי הגופני,  מהמחנק  הנפשי, אל אחיה  זה
בתל-אביב, ולוקחת איתה אותי, הילדה וכך נכנסתי לאוירה הזרה לי
כל כך של מי שבא  משם, לעולמות האחרים שהאנשים נשמו וסחבו,
שחלומותיהם, שיחותיהם וזכרונותיהם נסבו עליהם.
5  האחים  שהגיעו לישראל התגוררו במקומות שונים ברחבי הארץ.
בחג הפסח היו מתקבצים  בבית אחד מהם,  והיו יושבים ושרים שירים
זרים ביידיש, בפולנית, ברוסית, מבית-אבא הרחוק ומהעיירה הלא
נשכחת.רבים משירים אלה היו עצובים, כה שונים משירי הפסח ,
התקווה והאביב שהכרתי, שחוברו בהגדת הקבוץ החדשה...אחד הדברים
שאמי תמיד התגעגעה אליהם היתה שירת הכפריות האוקראיניות במרחבי
הכרים הירוקים, אי שם במולדתה הירוקה. אילו קולות נפלאים ואיזו
התאמה קולית טבעית היתה בין הנערות המזמרות הללו. והן לא למדו
מעולם בשום בית-ספר, היתה מתפעלת...(-יותר מאוחר נתקלתי באחת
מהן בסיפור 'מאחורי הגדר' של ביאליק...)
  אמא האזינה וזכרה רבים משיריהן המקסימים, וגם לימדה אותי
כמה מהם. וכך הכרתי מינקות שירים רוסים רבים. בדמיוני ראיתי את
מה שהיא תיארה: את הכרים הירוקים הנרחבים, את בקתות העץ, העצים
והיערות המטוללים והסבוכים, הנערות הרכונות ואוספות את הירקות
מגן הירק, שרות בקולות נעורים נהדרים, וקולן נישא הרחק הרחק,
צלול ומקסים.
  לרוב בני  המשפחה של אמא היה קול ערב ושמיעה טובה.
הילדה-אני- היתה מאזינה גם לחזנות, לשירים ביידיש שהפריעו
לאזנה הצברית, לשירים הרוסיים מכפר הולדתם, כאמור, היכן שהארץ
רחבה כל כך, וכך רחב טווח שיריהם הנוגים והמקסימים. אמא אהבה
לשיר ואני, בערבי המשפחה הללו של פסח הייתי מתוודעת גם, דרך
השירים הזרים והזכרונות שהיו דודי מעלים, לעולם ותרבות שלמים
שהיו וקרסו.
  זה היה מזמן, ועכשיו, כבחורה צעירה המשכתי אני, בת הקבוץ,
לבוא לארץ המפלט הזו, בית הדודים שלי''...

  הדודה קנתה משכנתה הציירת - גם היא אשה פולניה עם ילדה אחת
מוכשרת, מספר ציורים מלאי צבע וחיים, שנשאו מאד חן בעיני,
הצעירה האורחת. הציירת ייצגה עולם שדודתי העריצה: ציור, אמנות,
ואני אימצתי את האהבה הזו לעולם הרוח והתרבות מדודתי, שהעריצה
שירה - ואת מיצקביץ המשורר הפולני הלאומי; עם דודתי הלכתי
לראשונה בחיי למוזיאון, להרצאות בבית לסין ולצוותא, לאופרה,
בדרך כלל ללא הדוד, שהיה חוזר  מאוחר מהעבודה והיה  עייף מדי
לבילויים; וכך שימשתי פעמים רבות בת - הלוויה של דודתי. כמוני
גם הדודה הלכה לחוג לציור ועשתה עבודות לא רעות.  האשה בת ה40
פלוס, -שעבתה בינתיים מהלידות, ששערה שטני דהוי, פניה בהירות,
עיניה תכולות בהירות, וחיוך על שפתיה הדקות, והצעירה בת
העשרים, אני, היו יוצאות יחדיו, ושתינו אהבנו את היציאות
הללו.
  או שהייתי יושבת ומשוחחת עם דודתי במטבח המארך והצר,
שחלונות הזכוכית הגבוהים עד התקרה שלו פנו בכיוון הגינה,  ליד
שולחן מפורמייקה בהירה, ותוך שהדודה חותכת ירקות ומבשלת עוף
ופירה; אהבתי שיחות אלו. בדרך כלל הייתי מקשיבה, והדודה סיפרה.
היא אהבה לספר. מבחינתי, בת הקבוץ, דודתי היתה 'בת העולם
הגדול'.
 למעשה, אני וגם דודתי היינו בודדות למדי, ושתינו סיפקנו זו
לזו חברה והזדמנות לשפוך את הלב







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושקת
בפולני שעיר עם
גורמטים מדבר
ב-ע ו-ח
סביבות גיל
ה-40
ושומע מזרחית
כבדה.


פולניה שחורה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/7/19 13:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה