לילה. חושך. פנסי המשאית קורעים את האפלה, שעה שגלגליה הכבדים
טורדים את מנוחתו של הכביש הבין-מדינתי 22. ממפיס כבר הרחק
מאחוריו, והדרך לג'ספר, אלאבמה רחוקה עוד יותר. בינתיים רוי
אורביסון מארח לו לחברה מעל גלי האתר. ג'ו בנקס מפהק בפה רחב
ושב לזמזם פזמון שכבר שמע עשרות ואולי מאות פעמים. הגיע הזמן
כבר שהתחנה הזו תוסיף לרפרטואר שלה עוד כמה זמרים, הוא חושב
ומחשבתו שבה ונודדת. על הדשבורד רוקדת לה נערת הוואי מפלסטיק
ריקוד הולה סוער, נעה ונדה עם כל מכתש ומהמורה שמספקת הדרך
השוממה. אין ספק ששנינו לא נחים מספיק, חושב לו ג'ו והקטנה
שותקת, משיבה לו רק בחיוך פלסטיק חינני. עוד מעט תחנת דלק, ושם
יקנה לו כוס קפה חזק ובייגל, מיילים רבים עוד לפני שיוכל לחטוף
תנומה. הוא נזכר שוב בשיר שלמד בבית הספר היסודי, אותו משורר
חכם פרוסט, שאמר "But I have promisses to keep, and miles to
go before I sleep".  בחור חכם הפרוסט הזה, ידע דבר או שניים
לגבי החיים המזורגגים האלו.
האפילה בולעת בשתיקתה האנסופית את הרכב הכבד והמטרטר והדרך
נמתחת.
זוג פנסים מהבהב לו ברכת שלום ממרחק, וג'ו מבין שניקר קלות
ומעיר עצמו בטפיחה על פניו עטורות הזיפים. כשהסמיטריילר חולף
על פניו הוא מהבהב לו בחזרה וצופר קלות בצופר האוויר - ברכת
הנהגים. כמו שתי ספינות סוחר החולפות זו על פני זו, רועדים שני
כלי הרכב ברגע החליפה וממשיכים איש איש לדרכו.
לא סימן טוב, חושב ג'ו לעצמו, מבין שמוחו ריק מכל מה שקרה בין
הרגע שהביט ברקדנית הפרטית שלו ועד שפנסי הסמי החזירו אותו
למציאות - חור שחור בזכרון. זה קורה לו לפעמים אחרי שעות נהיגה
רבות, כשהוא מתעורר פתאום מכמה שניות של הסח הדעת ומבין שאין
לו מושג אם לא דרס רוכב אופנוע או סתם עלה על מהמורה. בתחנות
העצירה הוא תמיד בודק את הגלגלים, מוודא שאין סימנים לדם או
חתיכות אופניים. סיבוב קצר שמרגיע את מצפונו. הוא אדם טוב בסך
הכל, ולא יכול להרשות לעצמו לאבד את רשיון הנהיגה בגלל איזו
תאונה מטומטמת. חמש נפשות תלויות בלחם שמספקת העבודה הזו וזה
עוד לפני שהזכרנו את שתי הנפשות שאף אחד לא ממש רוצה להאכיל -
המדינה והבנק.
כשהחליטו להשתקע בג'ספר הבינו שזה למעלה מיכולתם הכלכלית, אבל
מערכת החינוך הטובה והקהילה החמה היו תירוץ מספק כדי לרצות
לגדל שם את ילדיהם. אז בלית ברירה פסעו לתוך הבנק המקומי
והפקידו שם את יתרת חייהם בתמורה למספיק כסף שיאפשר להם להקים
בית.
והם עשו עבודה לא רעה עד כה. ג'ו מצא עבודה בחברת משלוחים
שמשלמת שכר הוגן, הרבה שעות נוספות ושום דרישות לתואר או
דיפלומה או קישקוש שכזה. כמו שמנהל העבודה שלו וילבור אומר כל
הזמן "יש לך שתי רגליים, שתי ידיים ודופק - התקבלת". גם ונדי
עבדה. תחילה, בתור מלצרית בדיינר המקומי. הביאה בעיקר פרוטות,
אך הבעלים תמיד נתן לה להביא הביתה את פאי הלימון שנשאר בשעת
הסגירה. אבל פאי הלימון ותלוש המשכורת הנוסף הפסיקו להגיע
כשהתחילו להגיע הילדים. ראשון נולד ג'ו ג'וניור וסיפק לאימו
כמה חודשים של רעלת, שחייבו שמירת הריון. אך המלאך המקסים שהיה
תוצר של אותם חודשי ייסורים היה שווה כל אגל זיעה וכל טיפת דם.
ילד מקסים כפי שהסכימו כולם. מקסים כל כך שאל לו לגדול בלי
אחים ואחיות. וכך היה. אחריו הגיעו אמילי ואמנדה הפעם בהריונות
קלים יותר לאם, אך אמנדה שנולדה טרם זמנה שכבה חודשים רבים
בפגיה. ג'ו לא היה בסביבה, נאלץ לקחת עוד ועוד שעות נוספות כדי
להאכיל פיות חדשים. כדי לשלם את חשבונות בית החולים. כדי לתת
לבנק את חלקו שנראה כאילו רק הלך ותפח עם השנים.
מאז חלפו שנים רבות. ג'ו השדוף האפיר וונדי תפחה כמו החוב
לבנק, אך מחול החובות לא הגיעו לסיומו.
ג'ו זכר עדיין בבירור את היום בו ליוו כמשפחה את ג'וניור לתחנת
האוטובוס. המלאך שגדל והפך לבחור החליט להצטרף לכוחות המזוינים
של ממשלת ארה"ב ולצאת לטיול ממומן במזרח התיכון הבוער. וונדי
בכתה כשנישקה וחיבקה את האפרוח שלה, אחיותיו עמדו בצד והביטו
בקנאה בתשומת הלב היתרה והאהבה לה זוכה הפה, שבחר לקום ולעזוב
את שולחן האוכל המשפחתי, וללכת לסעוד בחולות על חשבונו של הדוד
סם.
שנה וחצי לאחר מכן כבר לא היה ספק קל שבקלים, כשאמילי, שניחנה
בשכל מבריק מאין כמותו, החליטה לחשב מסלול מחדש ובחרה ללמוד
בקולג' יוקרתי הרחק מעיר הולדתה. המילגה שקיבלה עזרה בהחלט, אך
השיתה עליה מגוון עצום של מתחים ולחצים אותם דאגה לחלוק
בנדיבות עם הוריה, כל אימת שהואילה בטובה ליצור עימם קשר
טלפוני. ג'ו ואישתו, עשו ככל יכולתם לתמוך בה כלכלית ונפשית
מרחוק, אך הנטל היה כבד מנשוא והותיר חותמו גם על הזוגיות
השברירית והסדוקה. וכאילו לא היה די בכך, הנסיכה הצעירה שנותרה
בבית לבדה, בחרה להתרוצץ בחברתם של גורמים שליליים, חלקם
מוכרים טוב מדי לשריף המחוזי. אמנדה לא בחלה בדבר, ואחת לכמה
זמן היה נעלם כסף או ירושה משפחתית, ובמקומם הייתה שבה הנערה,
מדיפה ניחוחות אלכוהול וסיגריות, מתנודדת פרועת שיער באישון
לילה לכיוון דלק הכניסה, כשהטרמפ שהחזיר אותו הביתה נעלם
בחריקת בלמים ועננת אבק. ג'ו לא זכה לראות את הסיטואציה, אך
שמע עליה בפירוט ובצווחות מוונדי, שהמתינה ערה עד שובו מהנסיעה
רק כדי לצרוח עליו, ולספר לו איזה אבא רע ומזניח הוא הפך
להיות, ואיך זו תהיה אשמתו אם לילה אחד הילדה הקטנה שלהם לא
תחזור הביתה, אלא תמצא את עצמה זרוקה על הכביש או באיזו תעלה.
והוא עמד והקשיב, בשקט, כשכל רצונו רק לזחול למיטה ולעצום את
עיניו. עמד והקשיב, עד שהצרידות הכניעה את אישתו ותקציב הדמעות
התרוקן. אז זחלו שניהם למיטה הישנה, שכבו כשגבם זה לזו ונרדמו
מבלי להוסיף מילה.
שינה הפכה להיות כל משאת נפשו בחיים. לא זכיה בלוטו, לא טיול
לווגאס, אפילו לא מכונית חדשה. הוא רק רצה לישון. לברוח מהכל
לכמה שעות. לשכוח מהכל ולא להתמודד. לתת לנהרות הגורל לזרום
מסביבו, שעה שהוא, כמו משה הקטן בתיבה, נישא בביטחה וללא חשש
אל עבר עתיד טוב יותר. עתיד בלי משכנתא, בלי צרות, בלי שעות של
עבודה משמימה ומפרכת בשכר רעב ותנאים משפילים. "אנחנו שווים
יותר מתים מאשר חיים", אמר לו פעם אחד הנהגים האחרים. "עושים
לנו ביטוחי חיים בסכומים שלא נוכל להגיע אליהם גם אם נחסוך כל
חיינו.  הצרה היא שלא תוכל לקחת איתך אפילו אגורה שחוקה לעולם
הבא. רק אוכלי הנבלות יהנו מהשאריות". חשיבה קודרת למדי, אך
ג'ו נאלץ להסכים.
זוג עיניים צהובות נצצו מול אורות המשאית. ולפתע כבו ונעלמו.
תן או שועל או זאב ערבות. כנראה הבינו מהר שכדאי להסתלק מדרכה
של מפלצת המתכת הדוהרת. והיא אכן דהרה. בכבישים הארוכים היה
ג'ו מתייצב על המהירות המקסימלית שאותה יוכל להסביר לשופט
תעבורה ומפעיל את בקרת השיוט. שנים של נסיון לימדו אותו את
חשיבותה של האוטומציה לבריאותו של נהג המשאית, שכבר לא נאלצו
להתקנא בקברניטי מטוסים. ג'ו הציץ בשעון שליד הרקדנית וראה
שנותרה לו עוד נסיעה של מעל שעה עד העצירה הקרובה. הוא הסיט
מבטו כדי לא להאט את השעון ושב להביט בנוף החדגוני שסירב
להתחלף בשמשה הקדמית.

צילצול חד העיר אותו משרעפיו וגרם לו להבין שעוד פעם כמעט
ונרדם. ג'ו לגם מבקבוק המים שנח על הכיסא לימינו, וענה בערך
בצלצול העשירי. זהות המתקשר הייתה לא ברורה בעליל. יותר מדי
ספרות ? משהו היה לא בסדר עם המספר שחייג אליו.
"הלו?" שאל ג'ו, מקפיד להפנות את פיו אל מיקרופון הדיבורית
שתלה מעל ראשו. "הלו, שלום" הקול מהצד נשמע מהוסס, אך רשמי
בעליל. "האם אני מדבר עם מר ג'וזף בנקס". "כן, עם מי אני מדבר
בבקשה?"
"האם אתה אביו של רב"ט ג'וזף בראדלי בנקס?"
"כן, זהו בני, במה מדובר?"
"אדוני, מדבר קפטן רוג'רס מיחידת הסיור של גדוד 501. אדוני,
אני מתנצל על העיתוי, אני מבין שוודאי שעת לילה מאוחרת מאד
אצלכם כרגע. אתה רשום כאיש הקשר למקרה חרום בתיק של רב"ט בנקס.
אדוני, אני שומע קול מנוע ברקע ? האם אתה נוהג ברגע זה אדוני ?
אבקש ברשותך שתעצור את הרכב לצד הדרך."
"מה?" שאל ג'ו, חרד ומבולבל "לעצור? למה? מי אמרת שאתה עוד
הפעם ?"
"אדוני, אני מבקש שוב למען בטחונך ושלומך שתביא את הרכב לעצירה
מלאה בטרם אוסיף עוד מילה."
המשאית נטתה אל השוליים כשידו של ג'ו התאבנה לרגע, אך מרגע שחש
בטילטול שהרעיד את הקבינה, התעשת ומשך את ההגה למרכז הכביש.
הקול בצידו השני של הקו דמם, וג'ו חש לפתע בזיעה קרה מטיילת
במורד גוו.
"דבר" ציווה ג'ו "אני לא נמושה, אני מסוגל לשמוע חדשות קשות
תוך כדי נהיגה... במה מדובר ?"
"אדוני, אני ממליץ בתוקף ש..."
"דבר!!!!" צרח ג'ו לתוך הדיבורית, משסה את בן שיחו באמצע
המשפט.
רגע של שקט, ולאחריו, המשיך הדובר מהוסס ומגמגם קלות "צר לי
שאני נאלץ לבשר לך כי היום בשעה 12:00, במהלך פעילות יזומה נגד
כוחות דאע"ש, היחידה של בינך נפלה קורבן למארב..."
ג'ו בלע את רוקו בכבדות. ידיו שבו וקפאו על ההגה, נאחזות בו
כבגלגל הצלה.
"בנך וארבעה מחבריו שרדו את ההתקלות הראשונית ונפלו בשבי
הכוחות העוינים..."
ידיו של ג'ו רפו, ואנחת רווחה דקה מפיו, שעה שנשף את המתח שאצר
בקירבו.
"...לפני שלוש שעות, הוצאו כל חמשת השבועיים להורג בפומבי
בשידור חי ששודר באינטרנט...  אדוני אתה עדיין על הקו ?"
הדם אזל מפניו של ג'ו, ולשונו קפאה בפיו. הצליל היחיד שהצליח
להוציא מפיו היה שיעול נבחני קצר.
"אדוני, ניסינו ליצור עמכם קשר מייד כשהתפרסמו התמונות
הראשונות, לא הצלחנו להשיג מענה בטלפון הביתי. חשוב מאד שנודיע
לכל המשפחה בטרם יצפו בתמונות, הטראומה שעשויה להיגרם להם היא
... "
ג'ו כבר לא שמע את המשך המשפט.
מביט מבעד לעיניים שלחלוחית החלה פושה בהן, מחשבתו נדדה לעולם
ההכחשה.
מבלי לקלוט בכלל את מעשיו, בעודו ממשיך בנהיגתו ואינו מאט כלל,
ניתק את השיחה בפרצופו של הקצין, וחייג הביתה. הוא הניח למכשיר
לצלצל לפחות עשרים צילצולים בטרם ניתק וחייג לנייד של אישתו.

השיחה נענתה לאחר שבעה צילצולים, אך מהצד השני לא נשמע קול
מענה.
ג'ו הגביר מעט את עוצמת הרמקולים ושמע ברקע קול מונוטוני
מחזורי שהזכיר לו משאבה ולצידה צינור מים מטפטף. "אז כמה זמן
היא תהיה במצב הזה דוקטור?" שמע את קולה הרועד של אישתו מעבר
לקו. "קשה לדעת גברת בנקס" ענה לה קול עם מבטא טקסני כבד
"ניסינו לבצע שטיפה מלאה ולתת לה פחם פעיל, ניסינו אדרנלין
וסטרואידים... אבל לא הצלחנו להוציא אותה מזה. לא ברור מה היא
לקחה וכמה היא לקחה אבל כרגע מצבה עדיין קריטי ולא ברור מתי
היא תתעו..."  התיקתוק המונוטני פסק, והתחלף בצווחה אלקטרונית
רמה "דוקטור, מהר, היא בקריסה" נשמע קול נשי זר, ולאחריו צעדים
טופפים מתרחקים בריצה. "מנדי" שמע את וונדי זועקת בכאב והטלפון
שלה השמיע קול נפץ כאילו שמטה אותו לרצפה.
השיחה התנתקה והותירה את ג'ו בדממה חרישית. מצחו נוטף אגלי
זיעה. עיניו נוצצות. פיו יבש, ומשאיתו דוהרת.
הוא לחץ שוב על כפתור החיוג אך לשווא. השיחה עברה מיד לתא
הקולי בכל אחד מנסינותיו.
"וונדי" הוא דיבר למכונה "דברי איתי בבקשה ברגע שאת מקבלת את
ההודעה, בבקשה מותק...". הוא השתדל להשמע רגוע אף שכל עולמו
סער עליו.
נוראי... נוראי... מי יכול להאמין למבול שכזה שניתך ברגע אחד
על ראשו.
"תהיה חזק!" ציווה על עצמו.
אצבעו הרועדת חייגה לנייד של ביתו הגדולה. מאוחר אבל אין
ברירה. הוא חייב להעיר אותה ולבשר לה את הבשורה המרה על אחיה.
להיעזר בה כדי להרגיע את וונדי שלא תעשה משהו מטורף כשתשמע מה
קרה למלאך שלה.

"הלו" קרא ג'ו, מופתע מהמהירות שבה נענתה שיחתו. "הלו" ענה
קולו של גבר מהצד השני, וסביבו קולות של מוזיקת טראנס רועמת.
"מי זה ?" דרש ג'ו בקול תקיף "מה עושה אצלך הנייד של הבת שלי ?
איפה אמילי ?". "אדוני, תרגע... תרגע... אני לא מכיר את הבת
שלך... אנחנו פה מכייפים במסיבה... איזו בחורה זרקה את הטלפון
הזה על הריצפה וברחה לשירותים... לפני שניה מישהו הראה פה על
המסך הגדול איזה סרטון של דעא"ש עם חיילים אמריקאים... משהו
מטורף... והבחורה הזו פשוט התחרפנה לגמרי ונעלה את עצמה
בשירותים. לא מבין מה נפל עליה, אבל רובנו כאן די מתודלקים...
היום התפרסמו ציונים ולרובנו היה חרא של סמסטר... כמעט כולם
נכשלו וצריכים לחזור על הקורס המזורגג בסטטיסטיקה... רגע חכה
מישהו פתח בכוח את דלת השירותים... אוי אלוהים... היא חתכה את
הורידים ?!  חחח... נקבה מטומטמת חתכה את הורידים שלה ... כולה
מבחן בסטטיסטיקה, מה הסיפור שלה ?  אדוני זו הבת שלך ? לא נראה
לי שגידלת מי יודע כמה... אדוני ? אתה עדיין על הקו?"

גוש גדול חסם את גרונו של ג'ו והוא חש כאילו משקל גדול הונח על
חזהו. ברקע המשיך קולו המפטפט של הבליין השיכור אך אוזניו של
ג'ו סיננו את מילותיו ועיניו שבו ובהו בחלל הריק והאפל.
זוג עיניים צהובות צפו לנגד עיניו והלחץ בחזהו התגבר.
הודעת שיחה ממתינה הבליחה על המסך, "וונדי -נייד". אלוהים
שבשמיים. איך עונים לשיחה כזו? מה הוא יגיד לאם ילדיו. הבית
החם התרוקן מיושביו ובית הקברות יתמלא בהם עד מהירה.
בצר לו דחה את רוע הגזירה, ממאן לעבור לשיחה השנייה.
מתרגל במוחו את משפט הפתיחה, מוחה את הדמעה מזווית עינו, נושם
- לחץ ג'ו על המסך וקיבל את השיחה.
"אדון בנקס ? " קול בריטון טקסני עלה על הקו עוד בטרם הספיק
לפצות את פיו " אדוני, אני הרופא המטפל של ביתך כפי שאשתך
וודאי הספיקה לעדכן אותך קודם לכן... צר לי מאד אדוני אך לפני
מספר דקות נאלצנו לקבוע את מותה של וונדי. ניסיונות ההחיאה שלה
עלו בתוהו."
המום ענה ג'ו "דוקטור, אתה כנראה מתבלבל, אתה מתכוון
לאמנדה..."
"אדוני, מדובר כנראה במום מולד בליבה שהחריף לכדי התקף מלא
שעה שראתה את ביתכם במצבה הקשה. המוות היה מהיר וחסר כאבים,
אדוני אם יש בכך איזו נחמה עבורך. ביתך עדיין במצב קשה מאד אך
יציב, חשוב שתגיע לכאן מהר... אדון בנקס אתה עדיין על הקו ?"

בחריקת בלמים,  צרחו גלגלי המשאית הגדולה לכדי עצירה. ספינת
המשא החליקה על הכביש מרחק רב, מותירה אחריה שובל גומי שחור
וריח חרוך. בכיסא הנהג ג'ו - מתנשם ומתנשף ומרגיש כיצד ביתו,
משפחתו, חייו הגיעו גם הם לכדי עצירה מוחלטת. עיניו רואות
אפילה ואפילה מיישירה אליו מבט. חום וקור מדלגים על פני גופו.
רקותיו הולמות וטעם אפר בפיו. טועם בלשונו את פעימות ליבו
וממאן לקבל. איך ייתכן ? איך יכול להיות ? האם באשמתו ? ומה
יעלה כעת בגורלו ? האם לא היה האדם הטוב ביותר שיכל ? האם לא
עבד יומם ולילה ובזיעת אפו הביא לחם ? מדוע אלוהים מעניש אותו
כך ?  אלוהים שבשמיים, קח אותי במקומם - הכל אעשה רק קח אותי
במקומם...

אורות מהבהבים. פרמדיק מתכופף מעליו וג'ו מתחיל לשמוע, תחילה
בקושי רב "זכר בשנות ה-50 בערך, נראה שנרדם על ההגה תוך כדי
נסיעה, אולי סימס תוך כדי, לא ברור... המשאית התהפכה ונפלה
בשולי הדרך והוא הושלך מהחלון הקידמי כי לא חגר חגורת בטיחות.
מצאנו אותו מחוסר הכרה עם סימני חיים קלושים. עשינו את כל
המאמצים האפשריים לטפל בו. אני נאלץ להכריז... שעת המוות
3:14... הי, שמישהו יתפוס את הארנק והפלאפון שלו... ראיתי
שמישהו צילצל אליו מהבית לפני כמה דקות, בטח אישתו דואגת
לשלומו, בעסה שאני צריך להיות זה שמבשר לה את החדשות הרעות...
הי חבר'ה תראו איזה קטע.. ראיתם פעם משהו כזה?  איזו עווית
מוזרה שלאחר המוות... זה ממש נראה כאילו הבחור מחייך."