מרביץ שאיפה מהחומר,
המוח נוסק למרומים
נודד בין כוכבים,
מתמלא אבק עננים

מרביץ שאיפה לפנים,
עוזב את הגוף לעולמים,
מתנתק מחושיי הקהים,
עוזב מותש עולם בלהות זה

יושב בפינה, רגל מקופלת,
ואחרת על הראש מוחצת
רואה אותי תולעת מזדחלת בפינת המרצפת
מביט בה זוחלת ולא יכול לזוז,
והיא נכנסת לי לפה, לעין,
אוכלת לי את המוח

זוכר אותי מותש והעולם יושב,
ואין דשא אמתי צומח בין שבילי הכפר
ואני מת מזמן, על סמים קשים,
בכפר הנוער בן-שמן
שם קוברים אותי בעודי בחיים,
רק כי אני - אני

והגשר הישן מתמוטט על כל העוברים והשבים,
והשדה מתמלא נהר דם וצמחי פרא טורפים
והאבנים צורחות ופותחות פה גדול לסתות
וצעד-צעד אין לי לאן לצעוד,
אלא רק לגיהינום

אני שתיל על מצע אדמה יבשה,
וגשם בא רק פעם בהרבה מאוד שנים
והשורשים יבשים ואני מתבקע
אי קטן של מדבר גיהינום,
בלב ארץ-ישראל הפורחת.