אימא הלכה להיפתח למילים של מישהו אחר,
לאבא לא אכפת,
ככה יש לו שקט לכתוב את המילים שלו.
מילה לובשת גוף
והגוף לפעמים עירום בלי מילים,
אז פתחתי אנציקלופדיה
ללבוש את המיטב.
אימא מתפשטת מהמילים שלה
כי אולי סתם נמאס לה לשקר.
אבא מתפשט מהמילים שלו
כי לפעמים הן מכבידות עליו,
שופך אותן לדף שמתפרסם אח"כ בעיתון.
אנשים לא מבינים שכשהם קוראים
הם יותר כבדים,
כשאני כבדה אני שותקת,
כי כבר כולם כבדים
ויהיה קשה לסחוב גם את שלי.
אימא יושבת מול המראה
ומלטפת את הצוואר,
אבא עושה כאילו הוא לא שם לב,
שותה קפה חזק
שיסביר לו את הגוש בגרון.
אבא אומר שהוא לא בוכה
אבל ראיתי במילים שלו שהוא הוריד גשם.
אימא אמרה
שאני אצטרך למצוא מישהו טוב
ואני אמרתי שטוב זה דבר סובייקטיבי
ואנחנו משתנים.
היא לא שמעה,
כי הרגישה שהיא כבר הייתה מספיק אימא.
אני - לא יודעת,
כי בשביל לאהוב צריך מילים,
ואין לי.