כיסא הנדנדה חורק במסגרת העץ כשאת מתיישבת שם באפיסת כוחות
ומסתכלת הלאה בשמיים הכתומים.

את נזכרת בלילה שהלכתם יחפים על החול הקר ורקדתם עם הגלים,
גלים שחורים וים שחור ושמיים שחורים משחור, רק הלבן של הירח
ושל קצף הגלים האיר את המחול ההוא ואיך צנחתם יחד בתשישות על
החולות כי הגלים היו סירנות וליטפו אתכם פנימה, ונסחפתם וזרמתם
ונלחמתם והדפתם והמשכתם לרקוד, כמה טיפות של מים רק על קצות
האצבעות משכו את הריקוד להימשך עוד ועוד. איך נשכבתם יחד, על
יד המחצלות, שלפתם שמיכה להתכסות וכל הלילה הייתם קרובים רק
כמעט יותר מדי. הסתכלתם על שמיים מנומשי כוכבים ובדיתם סיפורים
על קבוצות חדשות, הנה התינוק הביישן, הספל, השועלה.

איך שהלכתן יחד, בשיא הקיץ, שמש רחמנית על זוג צעיר, איך הבנת
שהכחול העז של השמיים והעננים השטים לאיטם יהיו הרקע הנפלא
ביותר להסתכל בו בעודכן מייחלות שלא יחלוף הזמן. כמה טוב שיש
שבת. הייתה לכן לפחות חצי שעה לחכות בתחנה כך, בישיבה, ומול
האופק הפרוש לא נותר כבר לדבר. העננים שטו והרגשת איך עורה
סומר תחת אצבעותייך כשהן נחות על ירכה, וזהו. ידעת שמשם את לא
זזה בעד שום הון שבעולם. חצי שעה חלפה כמו רגע קט והפנוט הרוח
המשחקת בענן פג, כמו קסם.

ובבוקר המוקדם שבו ידעתם שהשעה מתקרבת להגיע והיית שקועה עמוק
בחיקו וידעת שהשמיים התכולים הבהירים שוב מסונוורים מהתחלה,
מבשרים על סופו של הלילה החי ההוא שמפעם לכם בעצמות. איך נשקת
למילותיו ואיך בכית את כל מה שקרה לך, וידעת שהוא מבין, והוא
בכה את שקרה לך וידע שאת מבינה שהוא יודע עד הסוף. כך היה.
שכבתם שם על הספה הרחבה והחלון הסדוק היה עדות לבחוץ - יש
אותנו, יש מעבר, עוד מעט זה ייגמר.


את מסתכלת מהמרפסת ולא מצליחה להיזכר מתי הכל נהיה כתום.
כעת את מתרפקת על העת בה היית מתרפקת על חילופי צבע הרקיע
בשקיעות - כחול, ירוק, צהבהב, כתום, אדום, סגול, כשאת נזכרת את
יודעת שהשמיים עברו מגוון לגוון של כחול שאי אפשר לראות במים
הצלולים ביותר ובפרחים השחורים-כמעט סגולים-מעט שבשבילי העיר.

יום אחד בשקיעה הכל נהיה כתום וקפא. בוקר כתום וערב כתום
צהריים כתומים מכתום שלא פג. בלילה הכתום ממשיך לזהור ובבוקר
הוא עודנו במצב דועך תמידית, כמו עוד רגע יתחלף וייתן לאפלה
להשתלט. וממשיך וממשיך וימים כלילות עוברים כהרף עין בלי הבדל
בכלל.
אין ירח, שמש, כוכבים. כל השמיים כתם אחד גדול.
את מרגישה את התקווה לאדום מפעמת בקרבך, את התקווה לסגול
באישונייך העיייפים, הציפייה לחושך, ציפייה לאור.
את מרגישה את הכמיהה ככה קפואה, חצי דלוקה, חצי כבויה.
חצי כתומה.
את מקווה לטוב.