הבוקר התעוררתי וגיליתי לאכזבתי שאני לא מת. איזו אכזבה.
מה בסך הכל מבקש בן אדם ? לצאת באמצע המחזה, לנצל איזו הפסקה,
ללכת במסדרון הארוך, באיזשהו מסדרון, בשקט בשקט, עם הידיים
בכיסים, להתגנב בלי שירגישו בחסרונו, ללכת, פשוט ללכת, לפתוח
את הדלתות הכבדות המאוסות של החיים ופשוט לצאת, לצאת אל הרחוב,
אל הלא ידוע ולצרוח כמו משוגע, אל האוויר החם ״משהו לא נראה
לי!!, אני רוצה את הכסף שלי בחזרה!!!״
שקט. דממה ואז כמו תמיד יבואו הספקנים, המצקצקים וישאלו : מה
לא נהנית, איך לא נהנית, יש לך ארבעה ילדים נפלאים, מהמשפחה
שלך לא נהנית? לא רווית נחת? והאישה? מהאישה הזו שליוותה אותך
כל הימים והלילות, סבלה ושתקה, שתקה וסבלה אותך לא נהנית?
מהסקס, מימי ההולדת, המסיבות, מהאוכל במסעדות, מהטיולים ? מהים
והנופים היפים באמת באמת לא נהנית? ואז אתה מרגיש רע ומתחרט
ומגמם ומדמם ושוקל להגיד נהניתי אבל לא מכל החלקים של ההצגה,
בסך הגדול לא נהניתי והם בחיוך רחב עמוס שיניים מחודדות יאמרו
לך : ״נהנית אז אין החזרות!!!״ ובועטים אותך בחזרה להצגה,
לקרקס הזה שאתה נאלץ לקרוא לו חייך.