אני אין לי חברים.
יש לי רק את הדובי הכתום.
האוזן שלו קרועה וחסרה לו עין.
הוא תמיד אוהב אותי אפילו בלי לדבר,
תמיד מביט בי.

כואב לי הלב,
הצילו, הצילו,
אני רעב,
הצילו,
למעט שפיות ואושר.

האוויר נגמר בריאות והראש דופק,
כמו חובטים אותו בקיר שוב ושוב.
אני מתקפל מכאבים פיזיים,
שנובעים מכאבים נפשיים,
שנובעים מ-חוסר שפיות.

אם יש איש שאוהב אותי,
הוא לא ישאיר אותי לבד.
מדבר עם המראה,
מדבר עם הפחדים.

דובי-דובי טוב
את מי אתה אוהב?
"את אימא ואבא,"
ומי עוד?
"את סבתא וסבא,"
ומי עוד?
"את אחי ואחותי,"
ומי עוד?
"זהו,"
מה, אתה לא אוהב אותי?
"אני אוהב קובה,"
ואותי?
"אני אוהב את הקפה בבוקר,"
ואותי?
"אני אוהב את ג'ימי הנדריקס,"
ואותי?
"לא."