[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יניב קובץ'
/
בול-פגיעה

"כל מי שפגע בי, פוגע בי ויפגע בי, לא תהיה לו תקנה!" חשב
בליבו נדב, כשנעל את אופניו למעקה ליד בית-הקפה. הוא היה מותש.
לאחר רכיבה של שעה בתוך העיר הצפופה, בתוך תל-אביב של צהרי יום
שישי חם במיוחד, תוך כדי התחמקות מנהגי רכבים חסרי-סבלנות,
כשרכב על הכביש ותוך כדי צפירה חסרת תועלת להולכי-רגל שהלכו
דווקא על שבילי-האופניים, הוא כילה את כוחותיו הנפשיים. במצב
כזה, כל מי שהיה עלול לפגוש את מבטו, כך חשב, היה עלול להישרף
כליל.

זה היה בית-הקפה הקבוע שלו ;  היתה זאת גם נקודת מפלט וגם
נקודה גיאוגרפית להתלבטויות ולהרהורים. באותה תקופה חייו נראו
לו לכל הפחות סוחטי-כוחות ולכל היותר מסוכנים ממש. הוא ניסה
כבר הכל ; פסיכולוגים, פסיכיאטרים, כל סוגי המטפלים
הקונבנציונאליים שיש, ניסה את כל הכלים והטריקים שלימדו אותו
כדי שלא להיות עסוק וטרוד כל הזמן במחשבות האובססיביות שמילאו,
גדשו והציפו את נפשו וכלום לא עזר. המחשבה המרכזית היתה כמובן:
"אני לא בסדר". הרי, איך ייתכן שהוא יכול להיות בסדר ועדיין
להרגיש כל-כך רע ולהיות במצב-רוח מחורבן כל-כך?

האמירה שניסה לשנן לעצמו: "אני בסדר גם כשאני לא בסדר" לא
עבדה. משהו עמוק נסדק ביחסי-האמון ההדדיים ששררו בינו לבין
עצמו - מערכת יחסים עליה עמל כל חייו. משהו התערער שם בעקבות
כל מה שקרה לו בשנה האחרונה. "האם יכול להיות שאמשיך להיות
מסוכסך עם עצמי לנצח?" הוא שאל את עצמו מתוך תסכול
וחוסר-אונים. הוא ידע כבר תקופות טובות יותר ותקופות טובות
פחות, אבל לאחרונה הנטל על גבו היה כה עצום, שכל קש קל-משקל
היה עלול לשבור אותו. הוא המתין לקש הזה כדי שיוכל להתמוטט.
הוא רצה כבר להתמוטט כדי שיעזבו אותו בשקט.

"דווקא אני, שרוב האנשים שמכירים אותי חושבים עליי דברים
טובים, דווקא אני הולך לאכול אותה בגדול", הוא כתב לעצמו
במחברת. "מי שלימד את עצמו כל ילדותו להיות ילד טוב, צייתן,
ממושמע, הפוצי-מוצי של כולם, הילד שכל מורה היתה רוצה עוד
שלושים כמוהו בכיתה, כדי שיהיה לה שקט, גדל להיות מבוגר
ממורמר" הוא הוסיף. כשצוברים בבטן עוד ועוד, בסוף היא צועקת:
"די!" במקרה הטוב או מתפוצצת במקרה הרע. השיר האהוב עליו בהקשר
הזה היה: "שביר" של אריק אינשטיין. "שביר, מתפורר בקלות. מעמיס
על עצמו את כל העולם. לוקח קשה חושב זה סוף העולם, בקיצור שביר
מתפורר בקלות".

בכל פעם שהוא היה נכנס לתוך חדר או חלל כלשהו מלא באנשים, הוא
חשב שאם מייחסים לו איזושהי זכות-קיום, היא צריכה להיות טוטלית
וחד-משמעית. כלומר, או שכולם שמים לב אליו ומתרכזים סביבו, או
שעדיף שיתעלמו ממנו. את כל הטווח באמצע הוא לא היה מסוגל
לאפשר. הוא אהב תיאטרון והיה במשך כמה שנים שחקן חובב. הוא עלה
על בימת התיאטרון וקיבל מחיאות כפיים. לפעמים מחיאות הכפיים
היו מכוונות רק אליו, כששיחק והציג מונולוג. מחיאות הכפיים היו
כמו מוסיקה נעימה לאגו שלו, הם נתנו מעטפת נוספת לעמוד-השידרה
הנפשי שלו.  בחיים עצמם, נדב חשש לתפוס מקום, כי בתוך תוכו לא
היה בטוח מה מקומו בכלל. בייחוד בשנה האחרונה, בה חווה משבר של
פרידה מבת-זוג לאחר קשר זוגי של שנה וחצי, הוא לא ידע אנה
מועדות פניו ואיך לעזאזל ממשיכים הלאה.

בת-הזוג שהיתה לו, יפעת, לא נתנה לו מספיק מקום בקשר ביניהם.
היא היתה מרוכזת בעצמה, החיים שלה שאבו ממנה משאבים נפשיים
עצומים ולא היו לה מספיק משאבים כדי שהיא תוכל להכיל גם אותו.
כך הוא הרגיש. הוא תלה בקשר הזה תקוות גדולות, הוא חשב שזה
יהיה הקשר שיתפתח לזוגיות לכל שאר החיים ושאיתה הוא יבנה בית
ויקים משפחה עם ילדים. התקוות שלו היו כמו אוניה שעלתה על
שרטון. האוניה היתה מלאה ב-"סרטים" (פנטסיות) שיצר לעצמו ואף
עלו בשיחות שלו עם יפעת וכשהאוניה הזאת התמלאה במים וטבעה, ירד
איתה למצולות גם הביטחון העצמי שלו.

האם אדם צעיר יכול שלא להקים תא משפחתי ובכל זאת להיות מרוצה
מחייו? האם זוגיות ומשפחה הם מרכיבים הכרחיים בחייו של כל אדם?
האם זה עדיין יכול לקרות גם בחייו שלו, אף על-פי שכבר כמעט
הגיע לגיל ארבעים?

הוא ידע שיש גברים שמתחילים להביא ילדים בגיל מאוחר יחסית, אבל
הוא חלם להיות אבא צעיר והסתבר לו עם הזמן, שזה לא הולך לקרות.
מובן שהוא גם שאל את עצמו מה התכלית של הבאת ילדים מבחינתו ;
האם זה כדי להמשיך את השושלת המשפחתית, האם כי ככה זה אצל
כולם, האם זה רצון אותנטי שלו. הוא הגיע למסקנה שזה רצון
אותנטי שלו, אבל עם יפעת, כך הוא נוכח לדעת, זה לא הולך לקרות
ולכן בין השאר הוא חתך. הוא לא רצה להישאר בקשר עם מישהי
שכל-כך עסוקה בעצמה ובחייה הסוערים עד כדי כך שאין לה מקום
בשבילו ובוודאי שאין לה מקום בעתיד הנראה לעין לילדים משלה.

גם נפשו שלו היתה סוערת, הוא ידע את זה היטב, אבל למרות
הסערות, היה לו מקום להכיל את בת-הזוג והיתה בו נדיבות יוצאת
דופן באופן כללי כלפי בני-אדם ולכן נהג למצוא מסגרות בהן אפשר
להתנדב ונתן מעצמו לאנשים.
נדב תמיד ציפה מהאנשים שסביבו שייתנו לו, שיעניקו לו בחזרה ולו
חלק קטן ממה שהוא משקיע בהם. ישנו שיר נוסף שאהב בהקשר של
ההתמודדות החברתית שלו: "אני חיה לי מיום ליום" שכתב  חנוך
לוין וביצעה ריטה. יש בו משפט: "תמורת מילה אחת, אתן כל-כך
הרבה". הוא היה מוכן לתת את כל כולו בשביל מילה טובה, בשביל
טפיחה על השכם, בשביל חיבוק, בשביל עידוד. הוא רצה להרגיש
שמשקיעים בו ואוהבים אותו. בחיים, כמו בחיים, זה לא תמיד היה
ככה. אנשים לרוב מקדישים את מירב ומיטב האנרגיות שלהם לעצמם
וגם לאנשים הקרובים אליהם ביותר. לכל חבריו מהתיכון היו כבר
משפחות שהם הקימו ולכן רוב המשאבים שלהם היו מופנים
למשפחותיהם.

בדידות עלולה לצמק את הנפש, היא עלולה להותיר את האדם בתוך
תוכו, מסוגר וממורמר. אדם שהעמדה הבסיסית שלו היא שהוא איננו
"בסדר", לא ממש מותיר לעצמו מקום ולא מותיר לעצמו מרחב נשימה
ומרחב של גמישות ופתיחות כדי לשאת ולתת עם העולם וכדי לשמור על
האינטרסים של עצמו. היא עלולה להכניס את האדם למערבולת שקשה
לצאת ממנה. לא, לא היו לו "רחמים עצמיים" במובן השלילי של
הביטוי. הוא לא חשב שעדיף לו להסתגר ושכולם יעזבו אותו בשקט
"באימא שלהם" ; הפנטסיה על ההתמוטטות היתה יותר בכיוון של:
"תסתכלו עליי! תראו שאני פה! שכואב לי! אני חשוב! למה אתם
מתעלמים ממני?!". אם אדם מתמוטט באמצע הרחוב, בדרך-כלל ניגשים
אליו עוברי-האורח ומנסים לעזור לו. אם יש צורך, מזמינים מד"א
ואז מפנים אותו לבית-חולים. בבית החולים מתייחסים אליו כאילו
הוא מאוד חשוב ; מכניסים לו עירוי, ממנים לו רופא ואחיות
ונותנים שם ברור למה שיש לו. נותנים אבחנה. בדבר מאובחן ניתן
בדרך כלל לטפל.

אצלו בחיים בתקופה ההיא, אף על-פי שהיתה לו אבחנה רפואית למצב
הנפשי שלו, זה לא פתח צוהר לגאולה. זה לא יצר פתח שהתרחב והפך
לאפיק שזרמו בו מים טובים בעלי סגולות טובות למרפא. בתקופה
ההיא כל מי שניסה לעזור לו - היה נדמה בהתחלה שהצליח - אבל
אחר-כך התועלת של מה שניתן לנדב דעכה והיתה כלא היתה. כשהוא
היה נזכר בתקופות הטובות שהיו לו בחיים, הוא שר מתוך שיר נוסף,
הפעם של רחל בלובשטיין (רחל המשוררת) : "כינרת שלי, הוי כינרת
שלי, ההיית או חלמתי חלום?". רחל עצמה גססה לאיטה בדירה
בתל-אביב עד מותה בגיל צעיר. לו זה לא יקרה. המחלה שלו לא היתה
גופנית. המחלה שלו היתה נפשית.

כמות המילים והביטויים שנכללים בטרמינולוגיה בכל מה שקשור
לאנשים הסובלים מפגיעות נפשיות היא מגוונת. כבר לא נהוג להשתמש
מבחינת פוליטיקלי-קורקט בביטוי: "חולה-נפש", אז משתמשים ב:
"נפגעי-נפש" וב-"מתמודדים". נהוג לומר לכל אדם שמאובחן
כמתמודד, שבעצם כל בני-האדם מתמודדים. לכל אחד יש את ההתמודדות
הנפשית האישית שלו, לכל אחד יש את המטענים שהוא סוחב על גבו
ולאף-אחד אלוהים, ככל הנראה, לא עושה הנחות מיוחדות.

ובכל זאת, אנשים חיים וזורמים עם החיים שלהם. אנשים בסך-הכל
מקבלים את עצמם כפי שהם ולא עושים מאמצים עילאיים כל הזמן
להשתפר ולהיות בני-אדם טובים יותר. אנשים בסך-הכל מחשיבים את
עצמם ראויים לחיות חיים טובים וזאת החזות שלהם, זה עמוד-השידרה
שלהם ובזכות זה, גם כשהם נופלים, הם כמו הבובה של "נחום-תקום",
כלומר, הם חוזרים למרכז הכובד שלהם.

נדב הרגיש באותה תקופה שהוא איבד את מרכז הכובד שלו. הוא הרגיש
איך כל תנועה קלילה סביבו מטה אותו הצידה ועד שהוא חוזר למרכז
שלו, חולף זמן וזה כרוך במאמצים רגשיים אדירים. זה מה שהתיש
אותו כל הזמן - הניסיון לשמור על עצמו יציב. הוא היה עסוק
בחרדות מפני תרחישים קטסטרופליים שלרוב הוא ידע שהם פירות
דמיונו המפותח ותו-לא, אבל מבחינה רגשית, המוח שלו לא שוכנע.
המוח שלו היה בטוח שהוא בסכנת-חיים ובהתאם לכך הוא הרגיש שכדי
להתגונן, עליו לתקוף, או להתחבא. האפשרות של לקפוא במקום לא
היתה קיימת מבחינתו בתור אלטרנטיבה שהוא היה יכול להשלים איתה,
כי הוא היה פייטר בנשמה שלו ולא רצה להניח לעצמו לשתוק
ולהשתתק.

הדבר המעניין והטראגי (לפחות בעיניו) היה שכולם חשבו שהוא ממש
בסדר. כולם חשבו שיש לו כוחות נפש חזקים, שהוא אינטליגנטי
ורהוט, שיכולות הביטוי שלו הם מעוררות התפעלות וש-יאללה
לעבודה! על מה יש לו לבכות או לצעוק או לומר שקשה לו? לכולם
קשה והרי "הכל בראש", אז מה הבעיה שלו? אף אחד לא ידע כמה
אנרגיות דרושות לו כדי לגשר מעל הפער בין מה שנראה ונתפש כלפי
חוץ לבין מה שהוא הרגיש בפנים. "את ההצגה הזאת אי-אפשר להפסיק"
ו-"Show must go on" הוא ניסה ליישם, אבל המים היו רבים מדי
וזרועותיו - כמה שחתרו וכמה שהדפו את המים לאחור - היתה בתוך
המים מערבולת שמשכה אותו מטה.

ממערבולת צריך לצאת בקו ישר. אי-אפשר להילחם בה ולעצור אותה.
היא סיבובית וצנטריפוגלית והדרך היחידה לצאת ממנה, כאמור, היא
בקו ישר. זה אומר לא לנסות להתווכח עם המחשבות הטורדניות, אלא
לתת להן להתקיים במקביל, כשמחליטים פשוט מחליט להתעסק בדברים
אחרים. ככל שמתעמקים במחשבות - לכאורה כדי למצוא פתרונות
יצירתיים וטובים למה שהן מעלות - מוצאים את עצמם בני האדם רק
עסוקים יותר ויותר בדברים שהם נסתרים, בדברים שנועדו לא להיות
בעלי פתרון אחד ברור ובהיר.

נדב הבין שלא יהיה לו מישהו שיוכל לומר לו בוודאות מה יהיה
בהמשך חייו. "המשך חייו" עוד לא התחיל, החיים נבנים מיום ליום
ואין נביאים. אין קוראים בקפה ובכף-היד שיוכלו לומר לו מתי
תהיה לו אהבה חדשה והאם היא תוביל אותו להגשמת חלומו של הקמת
בית ומשפחה. אין אף מטפל שיוכל לומר לו איך לחיות את חייו. אין
אף אדם שיוכל לנקות את נפשו שלו מן המחשבות הטורדניות שמעסיקות
אותה. אין ניתוח להסרת מחשבות טורדניות.


להתווכח עם מחשבה שאומרת: "אני לא בסדר!" משמעותו לרוב היא לתת
לה עוד כוח ועוד מקום בחיים. הרי כמה שנדב ניסה לשכנע את
המחשבה הזאת שהוא כן בסדר, זה לא עזר לו. המחשבה לא התאדתה ולא
התנדפה מחייו. היא שבה אליו בכל מיני מקומות בחיים גם בעברו,
כשהיו לו תקופות טובות יותר וטובות פחות. היא בעיקר הצליחה
להגביר את הווליום של עצמה בתקופות הקשות יותר, אבל בגדול, היא
תמיד היתה שם.

האם נדב "יצא מזה"? איך הסתיימה התקופה הקשה שבה התרחש הסיפור
הנ"ל? איני יכול לומר לכם כי איני יודע. איני מספר "כל-יודע"
שכזה. אני רק יכול לכתוב שישנם קווי דמיון משותפים רבים בין
נדב לביני ושאני מבין לליבו. עם כל ההבנה שלי לליבו, אני לא
יכול לעזור לו. ידי המושטת לעזרה אינה רלוונטית עבורו במצבים
כאלה לרוב, כי הוא חי את חייו ואני חי את חיי. אני איני מרכז
הכובד של חייו ולכן אני לא יכול למשוך אותו אליי כדי שיתייצב.


מה שאני כן יכול לכתוב לסיום, זה שנדב הבין שאין אף-אחד שמנסה
לפגוע בו באמת. הַפְּגִיעוּת שלו היא חלק מהרגישות היתרה שלו
לחיים בכלל וליחסים עם אנשים בפרט. הוא הבין שכדי להיות פחות
פגיע, עליו לחזק את עצמו ואת הביטחון העצמי שלו בכל מיני דרכים
יצירתיות, אבל לא דרך תוקפנות שמופנית למי שלכאורה פגע בו ; גם
לא דרך תוקפנות פסיבית (Passive-aggressive).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-כן!

-אז מה אתה שמח,
אידיוט.






אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/7/19 13:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יניב קובץ'

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה