אני כאן, מעולם לא הייתי במקום אחר.
מפשפש במעיל הישן, מוצא סיגריה,
קבלה של מכולת ועשר אגורות.
בקבלה כתוב שלפני 15 שנה קניתי
חמאה, גבינה, לחם, שקית שוקו,
(אז היו שקיות שוקו),
מקופלת אחת ושני במבה.
למה לא קניתי שתייה קרה?
בטח אבא קנה.
לא קניתי סיגריות? איך זה?

לובש את המעיל,
מרגיש כמו ג'יימס דין ביום משוגע.
פושט אותו ומשחק במקל הקסמים,
מנסה להפוך את נגן הסטריאו הצנוע שלי
למשוכלל יותר.
מנסה להוליד דיסקים טובים וחזקים מתוך האין.
זה לא הולך, כי זה לא מקל קסמים באמת,
זה סתם מקל.
שחור מפלסטיק, לבן בקצוות.

אני אומר לה שהיא אוהבת אותי,
אבל היא ממשיכה להכחיש.
אני עושה קסם שתאהב אותי,
אבל היא ממשיכה להכחיש.
הקסם לא פועל או שהיא משקרת.
אני זורק את מקל הקסמים.

הילדה אמרה יש לי סוכריה,
ופתחה פה וגלגלה על הלשון סוכריה אדומה.
באתי הביתה שלי וטיגנתי לי סטייק,
הוספתי תבלינים.
עשיתי אותו היטב.
אכלתי אותו כמו זקן מת,
בלי ירקות,
בלי בצל וחריף,
בלי שתייה.
הדלקתי סיגריה.

השכונה משתנה, אבל אני לא משתנה,
אני תמיד נשאר אני.
גם אם אני מישהו אחר.
בטלוויזיה סרט מערבונים,
אני מביט בחצי עין.
אני שולף אקדח צעצוע מהתיבה ויורה במסך,
מישהו מת.
אני נבהל.

באשל יש לשים קורט מלח, ולערבב,
ולאכול יחד עם לחם.
אפשר להוסיף מלפפון, עגבנייה, בצל.
אפשר להוסיף ללחם גבינה.
אפשר לשים בלחם גבינה מלוחה ולשים אותו בטוסטר.
אפשר לטגן סטייק.

היא אמרה יש לך לב חולה,
ואני אמרתי לא יכול להיות,
כי הכאב בצד השני.
היא אמרה הלב שלך בצד השני.

אתמול נפגשתי איתה, והיא בקושי אמרה מילה.
סיפרתי לה בשקט, והיא רק הרהרה.
שאלתי אותה, והיא לא ענתה.
נפרדתי ממנה, והיא לא הלכה
מתוך הלב שלי.
הגעתי הביתה, הדלקתי מנורה.
קראתי ספר שירה.
הילדה דפקה בדלת ורצתה סיגריה לאימא שלה.
ידעתי שהיא משקרת, אבל נתתי לה.

אני גאה להיות זונה של המילה הכתובה.