הפעמון המעורר באיפון צלצל בדיוק כשדיברתי עם האשה לבושת
הבגדים הכהים שמגישה לי את הצינור של שואב האבק כאשר אני מגיע
לקטע האחורי. היא חייבת להיות שם כדי להגיש את הקצה האחרון
שממש קשה לי למשוך אותו. היא תמיד חמורת ספר ולא מחייכת. שאלתי
אותה אם היא הולכת בערב הביתה או שנשארת שם בתחתית הצינור. היא
אמרה לי שהיא הולכת כל ערב הביתה  ושהמצב הזה לא נראה לה. לא
הבנתי איך היא מצליחה להיכנס לשם כל בוקר בלי לעבור דרך הדלת
של הדירה.
אנחנו כנראה במשרד החדש בטקס קבלת הפנים שערכת לכל המי והמי.
כשסיפרתי לניר שאתה חוזר הוא ענה לי בשמחה שהוא יודע. "איך?"
"כי אנחנו באותה הבראנזה וכולם כבר יודעים" ענה בחיוך. אמנם זה
אחד הבניינים הגבוהים בארץ (שעומד לאבד בקרוב את תארו) ובכל
זאת, אף אחד לא מתבונן דרך החלונות באורות של העיר הפרושה למטה
(אולי בשל השעה המאוחרת). כולם עמדו עם הגב אל הקיר והפנים
למרכז החדר. מלצרים רזים במדים עברו עם מגשים והגישו חטיפים.
במרכז החדר היו לחיצות ידיים מישהו ניסה להסביר מה החברה שלכם
עושה תוך הצגת הקטע של חוסר מושלמות שכנראה יישאר כך כל הזמן.
האלגוריתם הוא הלב הווירטואלי. המחלקה הגדולה ביותר של האנשים
החכמים ביותר מטפלת בשימורו ובפיתוחו. הוא  לא מפסיק להיכתב,
הולך ומשתכלל מיום ליום על ידי האנשים החכמים האלה שטורחים
להפוך אותו לטוב ביותר למושלם ביותר. תמיד נשארים תמיד חלקים
ששום מחשב לא יוכל לעשות. רק אנשים יכולים, במיוחד  נשים ובקצב
המטורף של ימינו, הדרישות מהעובדים בקצה הזה של הפירמידה הן
בלתי אפשריות עד נבזיות. אז זה כל היופי? חשבתי כששמעתי אותן
מספרות כל אחת על הקשיים בעבודה הזאת ועל הַקָּרְבָּנוּת
האישית שלה. אלה שעוסקות בה נפטרות צעירות או מתות באלימות,
אבל המערכת בשלה, זקוקה להן ולעולם נשארת בלתי מסתיימת.
כולם היו שם סביב הקירות כל מכרי משכבר הימים ביניהם גיבורי
ילדותי. החזיקו כוסיות ודיברו. אפילו יגאל רעי הטוב שנעלם לי
לפני 30 שנה כשחלה בפרקינסון בצבץ בקהל, לבוש בחולצה ורודה
ופניו נקיים וחלקים. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו בחום. הוא חייך
חיוך קצר בעוד חברי והאנשים מהבראנזה נהנים מהמטעמים שהגישו
המלצרים שהסתובבו שם. שמעתי אותם אומרים: "בסופו של דבר כולנו
עושים את אותו הדבר. זה רק עניין של מזל שהחברה שלכם נמצאת
עכשיו בקידמת הבמה". אתה לא שמעת את זה וגם אם כן, זה לא נראה
לך חשוב. הבנתי שרצית  לרגע קט לחשוף את החברה ולחזור לאחר מכן
לאפלולית העשייה השקטה. מצעד הדוברים לא פסק. בכל פעם הגיע
מרצה אחר או אחרת לספר על הקשיים בעבודה הזאת. בתובענות שלה
בהיותה הבורג האחרון הבלתי ממוחשב במערכת כל כך ממוחשבת
ומטוקטקת שדורשת קצב מטורף לא אנושי. "...וכל זה" חשבתי "על
מנת להגדיל את נפח המכירות של החברה שמנסה כל הזמן לשפר את
האלגוריתם ואת יכולת התרחבותה בלי לפתור את הבעיה של החור
האנושי המדמם שאין לו פתרון". בעצם, חשבתי שפרסום זה קטע בלתי
יצרני בעליל שעלותו ליצרנים אדירה והיא שגורמת לייקור המוצרים
לצרכנים. התרוצצה בי תמיד מחשבה על כך שנציב מס הכנסה היה אמור
לבלום את התופעה המזיקה, בכך שיוציא תקנות המגבילות את שיעור
ההוצאה המוכרת לפרסום ללא יותר מעשרה אחוזים מעלות המוצר. אבל
נראה שהגולם כבר עלה על יוצרו והדבר לא ניתן לתיקון.

3/6/19