[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא שאל את עצמו אם זאת הדרך הנכונה. הוא קרא כבר את כל הספרים
הנכונים, גלש בכל אתרי-האינטרנט הנכונים, התייעץ עם כל האנשים
הנכונים ועשה בעצם את כל שיעורי-הבית שהטיל על עצמו. ובכל זאת
; האם זאת הדרך הנכונה? האם זאת הדרך הנכונה עבורו? זאת שהוא
צועד בה עכשיו?
הוא כבר גמא מרחקים עצומים, טיפס על הרים גבוהים, ירד לעמקים
ונקיקי-סלעים, סימן "וי" על המון מטרות ועדיין משהו בתוכו אמר
לו, או יותר נכון, משהו בתוכו עדיין הציב סימני-שאלה בכל
התפצלות דרכים, בכל מפגש עם אנשים, בכל צומת ממשית או צומת של
החלטות שהיה צריך לקבל.
סימני-השאלה הרבים שיגעו אותו. הוא לא הרגיש איתם בנוח, בלשון
המעטה. הוא העדיף למגר אותם, להכחיד אותם, להשמיד אותם ופשוט
לזרום עם הדרך, איך שיוצא לו, משהו בסגנון: "מה שיוצא - אני
מרוצה!", אבל משהו בנפשו לא הניח לו להיות באמת מרוצה, להיות
שבע-רצון, משהו תמיד פקפק בו, או יותר נכון לומר: הוא כל הזמן
פקפק בעצמו.
הוא חשב לעצמו שאולי לא תזיק לו איזו חופשה. לשבת בהוואי
ולשתות מתוך אגוז קוקוס עם קשית ולאכול פירות טרופיים ולהאזין
למוסיקה על חוף צהוב עם דקלים. זה לא בא בחשבון במציאות, כי לא
היה לו כסף ולא היו לו כוחות נפש מספיקים כדי לטייל בעולם לבד
לגמרי. לטוס לחופשה עם עוד מישהו - לא היה לו מישהו כזה. הוא
אהב מוסיקה ישראלית ובעיקר את השיר ששר אריק אינשטיין:
"פסק-זמן". "לקחת פסק-זמן ולא לחשוב, לשבת מול הים ולא לדאוג.
לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים... אבל הנשמה
רוצה קצת מנוחה, לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה".
כשהיה יושב מול הים, ראשו לא היה מסוגל לנוח מהפיצוצים. ליבו
לא היה יכול לנוח מהלחצים. הוא הרגיש כאילו זבוב בגודל פיל
התרוצץ לו בראש וטרד את מנוחתו, זמזם ללא הרף. מה היה הזמזום?
האם היו לו מילים, האם היה זה זבוב שהיה אפשר לשוחח איתו? כן.
הזבוב הזה אמר כל הזמן: "אתה לא בסדר!" ; לא סתם: "אתה לא
בסדר", אלא עם סימן-קריאה בסוף. שם זה היה בטוח. שם לא היו
סימני-שאלה שהטילו ספק בהיותו בסדר או לא. הזבוב הזה היה החלטי
והאמירה שלו היתה טוטאלית.
אילו היה זה זבוב בגודל רגיל, כמו שאר הזבובים, הוא היה יכול
לגרש אותו בקלות. זה היה זבוב ענקי, כמו פיל. זבוב כזה אי-אפשר
לגרש ואי-אפשר להתעלם מנוכחותו העצומה. מה כן הוא יכול היה
לעשות איתו? הוא לקח גיליון דף לבן וצבעי-פנדה והתחיל לצייר
אותו. יצא לו זבוב ענקי שהתפרש על כל הגיליון עם כנפיים ענקיות
והמון שערות בכל מיני גדלים. זה היה דומה לזבוב שראה פעם מבעד
לעדשת מיקרוסקופ אלקטרוני כשהיה בחוג "נוער שוחר מדע"
באוניברסיטת תל-אביב בפקולטה של מדעי-החיים. שם הזבוב היה מת
כמובן, אבל הזבוב בראשו ועל הדף היה חי ובועט וקולו היה רם
וברור: "אתה לא בסדר!". מכיוון שהוא אהב צבעי-פנדה, שהיו בעצם
גירי צבע שומניים, הוא מרח עם האצבעות את הצבעים על הדף וכך
נוצר מרקם מגוון שבו תמיד הוא יצא מהקווים.  
עכשיו הזבוב היה על הדף. היתה לו ממשות ונוכחות לא רק בראש,
אלא גם בציור. הוא חשב שאולי יעזור לו לצייר איקס ענקי באדום
על הזבוב וכך אולי תחלחל גם לראשו ההבנה שהזבוב הזה אינו
בעל-חשיבות ושאפשר להוציא אותו מחוץ לתמונה. הוא עשה את זה
והזבוב המצויר כמובן לא הביע התנגדות. את הצבע האדום של האיקס
הוא חיזק בכתום, בסגול ובחום. פתאום הזבוב כאילו דיבר אליו
ושאל אותו: "מי יחליף אותי?"
הוא הפך את הדף והתחיל לצייר פרפר. הפרפר הזה היה צבוע בכל
הצבעים של כל הגירים שהיו לו. מטורקיז עד ירוק כהה, מוורוד עד
בורדו צעקני, מחום בהיר עד שחור. הוא ידע בליבו שהוא צריך פרפר
מספיק חזק כדי שיחליף את הזבוב באופן כזה שהזבוב לא יחזור. בכל
זאת, כשסיים לצייר את הפרפר, שאל אותו הפרפר: "איפה הזבוב?" אז
הוא לקח צבע אחד וצייר זבוב קטן מאוד בקצה השמאלי התחתון של
הגיליון. ניתן היה להבחין בו, אבל הוא כבר לא היה בגודל של
פיל, אפילו לא בגודל של זבוב רגיל. היא היה קטן ולא מאיים.
מהמחושים של הפרפר הוא מתח קו שהפך לבועה של מילים כמו בקומיקס
ושם הוא כתב: "אני בסדר!".

"בוא אליי פרפר נחמד, שב אצלי על כף-היד, שב תנוח אל תפחד" -
ככה הוא שר לפרפר כל בוקר כשקם מהמיטה. הציור היה תלוי על הקיר
מול המיטה שלו ותמיד הזכיר לו שהוא בסדר. מה עם הזבוב? הזבוב
מדי פעם זמזם והטריד, אבל זה כבר לא היה כמו פעם, כשהוא היה
בגודל של פיל. בעצם, בצד השני של הגיליון הזבוב ההוא האימתני
עדיין היה קיים, אבל זה היה הצד שפנה אל הקיר.

ככל שחלפו הימים, הנוכחות של הפרפר בתוך הראש של האיש גדלה
והתפתחה. הוא פגש פרפר ממין נקבה ונולדו להם פרפרים קטנים בכל
מיני צבעים. כשאחד מהפרפרים מת, נולד במקומו פרפר אחר. הפרפר
שבציור על הקיר ליווה אותו בדרכו, כשטיפס על הרים, כשירד
לעמקים וכשהלך על מישורים נרחבים. הפרפר הזה כל הזמן אמר לו:
"אתה בדרך הנכונה, אתה בדרך הנכונה וגם אם תטעה בדרך או תתעה
בדרך, גם אם תיפול ותיפצע, אתה תקום ותמשיך".

בכל תקופה בחיים שעברה על האיש מאז, הדרך "הנכונה" עבורו היתה
קצת שונה מאשר מה שהיא היתה בתקופה שקדמה לה. היו תקופות שהוא
כמעט לא יצא מהבית, נשאר עם התה והלימון והספרים הישנים (עוד
שיר של אריק אינשטיין) והיו תקופות של נדודים בכל הארץ עם
תרמיל על הגב ושק-שינה. המקום האהוב עליו ביותר היה חורשת-טל.
שם היה מחנה את הרכב שלו, מקים אוהל, פורש בתוכו את שק-השינה
ושוהה שם בסופי-שבוע. בחורשת-טל יש עצי אלון ענקיים וזקנים,
שעוד לא נס ליחם. יש שם בריכת מים מאוד קרים, מי שלגים מהר
החרמון שנמסו.

יום אחד הוא ראה שם זחל. הוא החליט להישאר כמה ימים במקום
ולעקוב אחרי הזחל הזה. הזחל אכל עלים, השמין ותפח ואז הפך
לגולם. בתוך הגולם התרחשו כל מיני תהליכים ולאחר כמה ימים,
משהו התחיל לזוז. האיש המתין בסבלנות. בהדרגה הגולם התבקע
ומתוכו יצא פרפר. הפרפר הזה היה לו מוכר. הפרפר פרש כנפיים
והאיש ליווה אותו במבטו עד שנעלם מעבר לעצים.

ומה עם הזבוב? מדי פעם נוחת עליו זבוב קטן. הוא לא מגרש אותו.
הוא מרגיש את הדגדוג שלו על העור, רואה את הכנפיים השקופות, את
הרגליים הקדמיות מתנועעות. הוא מתבונן בזבובים האלה בסקרנות.
כשהם עפים ממנו וממשיכים הלאה, הוא יודע שמדי פעם הם יחזרו,
אולי אפילו יימשכו אל פצע טרי זב-דם שיהיה לו על העור במקום
חשוף. הוא לא ייתן לאף-אחד מהם לגדול שוב לגודל של פיל.
האמת היא שמדי פעם הוא הופך את הציור שיש לו על הקיר ונזכר
בזבוב הענקי שהטריד אותו פעם ולא הפסיק לבקר אותו (מלשון
ביקורת), לגנות אותו, להוקיע אותו ולהצר את צעדיו. היה זה
הזבוב ששם סימני-שאלה בזמנו בכל מקום אפשרי. היה זה הזבוב ההוא
שפקפק תמיד, שלא אפשר לאיש לזרום עם האינטואיציה ועם
שיקול-הדעת שלו. כשהאיש נזכר בתקופה ההיא, הוא מלטף את עצמו של
פעם, את האיש הצעיר וההססן שהוא היה בזמנו ומרגיע אותו. "הכל
עניין של פרופורציות" הוא אומר לעצמו. ברגע שמגדילים את הפרפר
ומקטינים את הזבוב, הכל בא על מקומו בשלום ואפשר לנשום לרווחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה הסלוגנין לא
מאושרים
אוטומטית?
ואיפה הדף יוצר
סלוגנים שלי?




תחיה טבת
סלוגניסטית
לחוצה ולא
בעניינים בשאלה
לפורום מאשרי
השאלות דרך
הסלוגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/6/19 7:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יניב קובץ'

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה