הוא מתעקש לרשום שיר.
אני אומר לו לך לישון,
הוא אומר לא יכול.
שותה קפה בשעה כזאת,
4:50,
הכדורים בדם מאבדים את האחיזה.
המוזיקה מקלפת שכבות של אגו,
זו לא המוזיקה שלך,
אבל הענק במרפסת לא זז.
הוא מקלף מילים כמו דפים מתוך ספר,
וזה מספיק לו לדמוע את העיניים.
שכבות צונחות עד הליבה,
והוא מנער אותה.
האיש במרפסת משתקף במראה,
והוא לא מרוצה בלשון המעטה.
יש לו חריץ בלשון ועיניי זכוכית.
הלהבה לא אכלה בו עדיין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.