[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשליעד יצא מהבית בלילה ההוא, היו אלה רגליו שהוליכו אותו.
ההחלטה לצאת מהבית לא הייתה רציונלית, הוא פשוט חש שהוא צריך
לצאת, ועל כן יצא. זה קצת כמו לאכול בבופה בבית מלון, הוא חשב
בעוד רגליו רומסות את עלי השלכת ופירותיהם המרקיבים של עצי
הפיקוס. כשהבופה העשיר נראה מזמין ואפשר לקחת, אז לוקחים כי
יודעים שמותר לקחת, לא כי צריך בהכרח. לא מתוך רעב. לפעמים
לוקחים רק כדי לקחת. לפעמים יוצאים לא בשביל הכלב, לא בשביל
לנשום אוויר. לפעמים יוצאים רק כדי לצאת.

כשהוא התרחק קצת מגבולות העיר דרך אחת מהשכונות הצדדיות,
הסביבה התחלפה לו פתאום. הפיקוסים התחלפו בשיחי בר נמוכים,
עשבים שוטים עד גובה המותן, עצי תאנה עתיקים שניטעו בזמנים
אחרים. זו בוודאות לא אותה תחושה כמו רחובותיה החשוכים במקצת
של ירושלים. הדבר היחיד שנותר זהה למה שהיה בעיר, ואף התגבר
בהיעדר קולות הרחובות הסואנים, הוא צליל השבירה הדקיק של העלים
תחת סוליות כפכפיו. הכל היה שונה עד כדי כך שליעד אפילו לא
נבהל כשהוא ראה את הזאב, וגם לא כשהוא התחיל לדבר אליו.

יש בָּסיפורים שהוא שמע עליהם זאבים מאוד גדולים, שאפילו
יכולים להתחזות לסבתא של כיפה אדומה, בוודאות יותר גדולים
מהזאב הזה. הוא ידע שזה זאב על אף גודלו, בזכות הפרווה האפרפרה
הסמיכה שהבריקה באורו של הירח ובזכות העיניים הצהובות השלוות
שהייתה בהן דריכות גדולה. הוא היה רגיל לראות חיות מדי פעם,
אבל מעולם לא זאבים. אף אחת מהן מעולם לא דיברה אליו.
אתם מבינים, על מנת שזאב את פיו, צריך שיהיה לו משהו חשוב
להגיד. אחרת כשיהיה משהו חשוב באמת להגיד, אולי כבר לא יקשיבו
לו. כך זה עם כל החיות - אילו הן היו מדברות אלינו תמיד זה היה
דבר של מה בכך, כמו שבני אדם מדברים אלינו. אפשר להקשיב וזה גם
הדבר המנומס לעשות, אבל אנחנו לא באמת חייבים.
דמיינו מה היה קורה אילו מחר כלב היה אומר לבעליו: "סליחה, אני
לא רוצה להישמע גס רוח, אבל מזון הכלבים החדש שהבאת פחות טעים
מהקודם, האם אפשר לחזור אליו?". אם הוא היה אומר כזה דבר כנראה
שמיד אחרי התדהמה הראשונית המזון היה נזרק לפח והקודם מוגש לו
במקומו. הרי מדובר בכלב מדבר ומגיע לו מה שהוא מבקש. ועדיין,
לא נשמע על אף כלב מבקש שינוי תזונתי, או מתלונן על כאבים
שבהינתן וידעו עליהם ניתן היה למנוע את הכאב הגדול. משמע שהם
שומרים את הדיבור לדברים חשובים, אפילו יותר מחיים או מוות.

כשהזאב ההוא פנה לליעד, לקח לו זמן מה לקלוט שהזאב מדבר דווקא
אליו. הדבר השני שהבין הוא שהוא לא מפחד כלל. למרות שזו הייתה
הפעם הראשונה שקרה לו דבר כזה, הוא לא נבהל. הוא הסיק את
המסקנה המתבקשת - זאב שיכול לדבר כנראה שמע מספיק בני אדם כדי
ללמוד את שפתם, ואם כך הזאב הזה כבר היה קרוב מספיק לאנשים
בעבר, ולא טרף אותם (אחרת היה שומע על כך בחדשות הערב או
בעיתון). הדבר הבא שהוא קלט הוא מה אמר לו הזאב. ברגע הזה,
בעיניים נקרעות לרווחה, גופו של ליעד הוטח באדמה באחת, עלים
רבים נשברו לרסיסים, הכפכפים שלו עפו הרחק, אחד ימינה, השני
זינק בקו ישר לשקע קרוב באדמה. הזאב נשאר שם בינתיים, עומד
בשלווה, זוג עיניו הצהובות נחות רגועות על ליעד, כאילו בדיוק
זו התגובה אליה ציפה.

מסע החיפושים המשטרתי הסתיים כעבור חמישה חודשים ויומיים. היה
שוטר אחד שהיה אמון על החקירה (אם יגיעו עדויות נוספות), אבל
אחרי שהוא פוטר שלוש שנים לאחר המקרה כבר לא מינו שוטר חדש
לתיק. הממצאים היחידים שנמצאו לאחר המעקב אחר העקיבות הוא זוג
כפכפים. בתיק נכתב כי ברגליים יחפות כנראה שפסיעותיו של ליעד
היו רכות מדי, אף חוקר מעולם לא הצליח להתחקות על עקבותיו.

אחרי כמעט שש שנים הגיעה נערה לתחנה למסור עדות, שיערה הבהיר
פיזר ניחוח של עשן מדורה לאורך כל הרחוב. היא רצתה לספר על גבר
צעיר שראתה ביער מרחוק, מישהו שהייתה מותירה לשוטט ביערות
בשמחה, מישהו שנראה ביער שליו ובטוח ממש כמוה. מישהו שחשבה
לעצמה בחשש שמתאים ליער אפילו יותר ממנה עצמה. היא הייתה
משאירה אותו שם אילולא באחד הימים ראתה מאחוריו שני זאבים
מסתובבים, ומאז עברו מספר שבועות בהם לא ראתה אותו כלל. את
פניה בתחנה קידמה דלת זכוכית משוריינת, שעות הקבלה כבר
הסתיימו, ועל כן היא שבה על עקבותיה ליער. על היעלמותה של אותה
נערה לא דיווח אף אחד למשטרה כלל.

פגשתי אותה פעם, אישה צעירה, בספסל של תחנת אוטובוס ברחוב קרוב
ליער. רוח סתיו פרעה את השיער שלנו והביאה את מילותייה קרוב
קרוב אליי. היא שוחחה איתי, לרגעים היה נדמה כתם צל שלושה
זאבים מאחוריה. המבט השלו בעיניה לא הרפה ממני עד היום, גם לא
ריח האש מבגדיה, ושום מילה מהסיפור שהיא כישפה לי בתחנה ההיא.
האישה הציעה לי לבוא איתה אל תוך החורשה רק לכמה דקות, להמשיך
בשיחה, להראות לי דבר מה או לספר משהו חשוב, את זה אני כבר לא
זוכר. ממש כשהגיע האוטובוס לכיוון הרכבת הקלה. בלי לחשוב יותר
מדי קמתי לקראתו וכשהסתובבתי לומר מילת פרידה היא כבר לא הייתה
שם. זנב עבה וכסוף נעלם בין השיחים המרשרשים, ואני יכול להישבע
שראיתי ארבעה זוגות עיניים צהובות מאוד, שלוות מאוד, חזקות,
נועצות בי מבט אחרון.

מהרגע שדרכתי באוטובוס ההוא עד היום לא מרפה ממני מחשבה אחת -
מה היה קורה לו רק עקבתי אחריה פנימה.
בכל זאת, אני יודע, נשים כאלה לא מדברות בשפת אדם בדרך כלל. אז
כנראה שמה שהיה לה להגיד היה חשוב יותר ממזון. תאמינו לי, זה
היה חשוב מהכל. יותר גם מחיים או מוות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרררר חרררר
חרררר
חררררררררררררר




זקן הבמה החדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/6/19 7:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה רון לוינגר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה