"אני חייבת להודות שהתגעגעתי" היא הקלידה במהירות ולחצה על
send, לפני שהיא תתחרט על המילים הללו.
"גמאני" הוא השיב לאחר כמה דקות ודממה
שום צילצול הודעה, שום "מקלידה..."
והיא, מהעבר השני של הקו, הזיזה את מכשיר הסלולארי הצידה
וניסתה להתרכז בשיחה עם חברה על כוס של ויסקי וקולה שבדיוק
הגיעה לשולחן.
והזמן עובר והיא מנסה להבין איך להתייחס ל"גמאני" חיבור מילים
שלא מתאים לבחור בן 30, לפחות לא לבחור שהיא דמיינה אותו.
ואולי פה הבעיה, היא מדמיינת אותו, לא יודעת להבדיל בין
זיכרון, מציאות או פנטזיה .

יש רגעים שהוא בול כמו שהיא זוכרת והיא אפילו מצליחה לדמיין את
החיוך שמגיע עם המשפט, יש רגעים שהיא בהלם מהשוני נקרעת בין
תסכול להערכה ויש גם רגעים שהוא פשוט זר לה.

"למה הוא שותק אחרי הודעה כזו? לי אין להמשיך את השיחה" היא
חושבת בליבה תוך כדי הקשבה חלקית אך מספקת לסיפור של "איך היה
היום בעבודה" של החברה איתה היא נפגשה.

והוויסקי נגמר ומזמינים חשבון והיא מסתכלת על הנייד לראות את
השעה ומבינה כי חלפו כמעט שעתיים והוא עדיין לא שלח הודעה.

"אולי כדי לוותר על זה?" היא שואלת את עצמה "אני מתגעגעת למי
שהוא היה, למה שהוא היה בשבילי" היא טורחת להסביר לעצמה שוב את
הסיפור "אין לזה סוף טוב" היא מדלגת על השכנוע ומגיעה ישר
למסקנה המתבקשת "אין לזה גם התחלה טובה" היא מוסיפה בציניות

משלמים את החשבון נפרדים לשלום והיא הולכת לבד לדירתה

"אני מתגעגעת אליו" היא מעזה לחזור על המילים הללו שוב
"זה מנצח את ההגיון" היא מסבירה לעצמה