איך מצאת את עצמך,
פעם אחר פעם, בשירותים,
החבר הכי טוב,
שקיבל את כל מה שזרקת לתוכו
ועמד קר ולבן (ויציב ושותק).
ואת הקאת לתוכו את כל החלומות, האשמה, הפחדים
והשוקולדים שבלעת, אחד אחרי השני,
בלי בכלל להרגיש את המתיקות שלהם
אלא רק את החלל בפנים שהולך ומתמלא.
והתטהרת מחטאים וסוכר,
ועמדת ערום ועריה לפני המראה,
ונגעת עם יד מחורצת בגבשושית על הבטן
שהפכה קטנה,
ונשמת נשימה קטנה של רווחה
דרך וושט צרובה,
וקיבלת את הדין (להיות כאובה, בודדה ופגומה),
כי ידעת שזכית לעוד יום בו את (נראית) כמו כולם,
בו האיפור הכבד והאודם האדום מידי והזעם האילם
הם רק טעם רע.