תרגיל 2 - מראה חיצוני

בואו לא נעשה מזה עניין, כמעט בכל טיסה יש איזה מישהו שמכיר
מישהו שיסדר לו להיכנס לתא הטייס. במקרה שלי הכרתי את הדייל
הראשי, ולאחר שהקברניט כרז כי בקרוב ננחת בלונדון, ביקשתי ממנו
שיחזיר טובה לחבר ותיק וייתן לי לראות על מה כל הבלגאן הזה
בפנים. זו לא הייתה הסיבה האמיתית שרציתי להיכנס, אבל נו.
ראיתי כבר מספיק פעמים תא טייס של מטוס נוסעים אזרחי, לא
התרגשתי, מציעים לך הזדמנות - תיקח. ככה תמיד הייתה אומרת אמא
שלי זכרונה לברכה. אז לאחר שהקברניט החליט שננחת בקרוב בלונדון
הגיע תורי, ולקחתי.

מעדתי במדרגה בכניסה והדיילת שהכניסה אותי הייתה אדיבה בסיוע
שלה. היא הייתה נחמדה מאוד באופן כללי, כמעט מעושה, אבל היה לה
מבט טוב כשסגרה אחריי את הדלת.
הצוות היה בסך הכל שני אנשים - הוא, המבוגר יותר שישב בצד שמאל
- הקברניט בעל המראה המוכר אך הכה גנרי, וטייס המשנה הצעיר
מאוד, שנראה כאילו כרגע סיים את השירות הצבאי שלו שישב מימין,
ולהטיס 237 נוסעים בשבילו זה כמו לשאת חימוש מתקדם. הוא טיפח
זקן שידעתי שהוא אופנתי עכשיו. התיישבתי באמצע, מאחוריהם.
לאחר היכרות קצרה ופורמלית, הטייס הראשי הסביר לי קצת על
המכשירים.
- "הקופסא הזו שאתה רואה כאן?" אמר לבסוף אחרי שתיקה כלשהי
והצביע על הפאנל בקדמת לוח המכשירים, "זה הטייס האוטומאטי.
אנחנו קוראים לו ג'ורג'. כל הטייסים קוראים לו ככה." הוא חייך
וחשף שיניים מיושרות כירורגית. ידעתי לפי הבדלי הצבעים, כמו
פלטת פסטל לבנה של קלידים מאובקים שהוחלפו בחדשים.
- "יש לו פקודת 'היי ג'ורג'?" אתם יודעים, כמו 'היי סירי'
בטלפון?" שאלתי בצחוק.
הטייס המבוגר בחן מדד כלשהו, והטייס הצעיר בדיוק שיחק עם כפתור
מעלינו.
- "בכל מקרה, אנחנו רק מסובבים כפתורים, ויכולים לשנות גובה,
כיוון, קצב טיפוס או ירידה." הוא אמר בחשיבות מתנצלת, כאילו
ניסה להראות שלהטיס מטוס זה לא כזה סיפור. צג האייפד שהיה פרוס
לידו על מתקן כלשהו האיר ורעד קלות כניצוצות ריתוך על משקפיו
הדקיקות בזווית בה ישב.
הקצין הראשון התערב - "אתה גורם לזה להישמע פשוט מדי. כל האקשן
קורה בהמראה או בנחיתה, היינו מזמינים אותך, פשוט לפי החוקים
של הית'רו, השדה שבו אנחנו נוחתים, אסור שישבו בתא הטייס עוד
אנשים מלבד צוות אוויר." אמר כאילו מתנצל גם הוא.
- "מעניין. הייתי פעם בקורס טייס. אפילו יש לי רישיון אזרחי",
עניתי להם, אך בדיוק התקבלה הוראה בקשר לשנות מעט אזימוט כדי
להימנע מסופת עננים סוערת בהמשך. הקברניט היסה אותי עם האצבע
לרגע בתנועה מוכרת, בזמן שהצמיד את האוזניות שלא ישבו על ראשו
לאוזנו, והקשיב באופן קזו'אלי לפקודה מתחנת הבקרה האווירית.
הוא סינן הוראות לפקוד שלו, סובב קצת את הכפתורים של ג'ורג'
ובחן משהו בצגים הממוחשבים שלפניו. זה היה מטוס חדיש ונחשב.
הבטתי בו מבצע את הפעולות האלו. בטח שהבטתי בו, הכרתי אותן.
הוא הצמיד את פני מפקד הטיסה המרובעות שלו למסך המחשב וכיווץ
מעט את עיניו שהיו קטנות גם כך כדי לוודא שהנתונים שהוכנסו
בידי הקצין הצעיר נכונים.
אור המסכים הכחול השתקף על פניו כמראה חיוורת, פנים שהיו
מגולחות למשעי עד פס מסויים. ניסיתי להבין האם השערות הבולטות
האלו מתחת לעין הושארו שם בכוונה, או שפשוט פוספסו בגילוח
הצמוד והנקי שחשף שורה של נקבוביות. יש אנשים שלא מגלחים מעל
קו מסויים מסיבות בריאותיות, אני יודע את זה.
כשפנה אליי מצג המנועים, לאחר שווידא שהם לא חורגים ממגבלה
כלשהי, יכולתי לראות את צדדית אפו שנשאר די ישר למרות שהתעקש
לשמור על צביון יהודי נפוח כלשהו, אולי כדי להשלים קריקטורה עם
הסנטר החד והיציב.
- "מה אמרת?" הוא שאל.
- "הייתי פעם בקורס טייס", עניתי. "קורס 91." הדגשתי את
העובדה.
- "נחמד", אמר הקברניט. "שבעה-עשר קורסים מתחתי. אנחנו הבאנו
את האף-15 לארץ", אמר כשסירק קבוצת שיערות שמנונית בקדמת ראשו
שהיה שופע ככר דשא אפור נמוך ורטוב.
- "ואיך הגעת בסוף לזה, אם אפשר לשאול?" אמר והצביע בסנטרו על
גדם רגל ימין שלי.
- "הסתערתי לכבוש את הבופור. קצין גולנצ'יק פשוט". הבטתי בו
בחיוך תמים.
- "אז אתה פה למשחקים הפארא-אולימפיים? תביא לנו כבוד?" שאל
בחיוך הזקן.
- "לא", צחקתי. "אני פה רק כדי לסקר אותם. מטעם ארגון נכי
צה'ל." הסתכלתי לתוך עיניו חסרות הצבע באור העמום ששרר
בקוקפיט.

הדלת בדיוק נפתחה והדיילת שוב הציעה, כמעט התחננה שהטייסים
ישתו משהו חם. אני ביקשתי אספרסו.
- "האמת היא שיש לנו עוד אורח להכניס לתא הטייס", אמר לי הקצין
הראשון הצעיר בשקט, חצי בהתנצלות חצי ב-'זה מה יש' בזמן
שהמבוגר יותר הזמין אמריקאנו שעשוי בצורה מאוד מסוימת.
- "אם ככה אני אצא החוצה." אמרתי בקול. נתתי בדיילת החייכנית
חיוך משלי ויצאתי מתא הטייסים בברכות מנומסות כשסיימו להזמין
את המשקה שלהם. אורות המסכים הקרינו הילה דלה מאוד מעבר לראשם
מוקף החושך הבהיר כשהבטתי בהם מאחור בעזיבתי, ולאחר שהכנתי
לעצמי קפה שחור, כמו בשטח, ונבהלתי מעט מרעש האסלה הפתאומי
שמישהו בדיוק הוריד בשירותים שבקדמת המטוס, חזרתי למקומי עם
שאר נבחרת השחייה.
לא ראיתי צורך לספר ל"צוות האוויר" את העובדה שאני יודע
שהחניכים שלי יזכו בעוד מדליות, ויביאו לנו הרבה כבוד בסוף
התחרות, ובטח שלא הרגשתי צורך גם להגיד לקברניט, המבוגר הגנרי
הזה שלא שכח להוסיף את שמו בכל פעם שכרז במטוס, שהוא זה שרשם
שכישורי הטיסה שלי הם "לא בשמיים", חודש לקראת הסוף, בשלב
המתקדם של מגמת קרב, קורס מספר 91. ∎