[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהונתן גבאי
/
מחבואים

לפעמים, כשלוטם הייתה עוברת ליד הבית הלבן בדרך נמיר פינת
פנקס; או כשהיא הייתה נוסעת בכביש החוף ועוברת ליד גבעות
הכורכר היא הייתה עוברת גם במקומות אחרים; נקודות מנודות,
משבצות קטנות ונפרדות, עולמונים. לוטם כבר הכירה כמה מהם די
טוב.
לאיש שמכין חמין, מדרך נמיר פינת פנקס, קראו שאול. הוא תמיד
נעל סנדלי שורש, לבש חולצה מכופתרת ומכנסיים קצרים והיה די שמח
ומאושר. לוטם אף פעם לא שאלה אותו למה הוא מכין חמין או אם הוא
יודע שהמטבח שלו נמצא על המדרכה אבל החמין שהוא הכין היה
מעולה. במטבח של שאול תמיד היה חמין מוכן וחמין בהכנה. תבית,
טשולנט, קישקע. שאול הכין הכל.
גם את האמנון ותמר והקקטוס מכביש החוף היא הכירה די טוב
מהנסיעות שלה לחיפה. לאמנון ותמר קראו ברקת, לוטם לא ידעה איך
קוראים לקקטוס אבל ברקת קראה לו אייזיק אז לוטם חשבה שקוראים
לו יצחק או איציק. פעם אחת לוטם הפריעה לאייזיק וברקת באמצע
ארוחת ערב שנראתה חשובה והרגישה לא נעים, בדרך חזרה היא הביאה
להם עוגה והתנצלה.
פעם אחת, בדרך לטיול בחרמון, לוטם נתקלה בדג זהב מנגן בצ'לו.
לוטם לא הספיקה לשאול לשמו או אפילו לדבר איתו; היא פשוט
האזינה לנגינה שלו. בדרך חזרה הם נסעו בדרך אחרת ולוטם לא ראתה
את דג הזהב פעם נוספת.
אבל המקום הכי שונה וגם האהוב על לוטם היה ברחוב איינשטיין,
לפני התחנה של קו 45 - ממש כשיוצאים אל רחוב איינשטיין, מימין
צצה האוניברסיטה ומשמאל צץ הים. לא היה שם משהו מיוחד (לא
שבמקומות האחרים היה), היה שם שדה עם עשב גבוה ופרחי בר
מפוזרים ועץ. לוטם חשבה שזה עץ אלון אבל אף פעם לא בדקה את
זה.
בניגוד לשאר המקומות הללו, שם לא היה אף אחד.

לוטם יצאה מביתה ועלתה על קו 45 לאוניברסיטה. האוטובוס עבר
ברחוב ביאליק, חצה את הגשר מעל נחל איילון, המשיך בדרך נמיר
וחצה גם את נחל הירקון. ליד מוזיאון ארץ ישראל האוטובוס פנה
לרחוב חיים לבנון ואז המשיך ברחוב רידינג, האוטובוס עבר ליד
בית ספר אליאנס וליד הגינה הגדולה והגיע לקניון רמת אביב. שם
הוא פנה לרחוב איינשטיין ובדיוק לפני התחנה לוטם עברה בנקודה
המנודה שאהבה.
היא עברה בין העשבים ולפתע ראתה מישהו, יושב שעון על העץ, קורא
ספר. "שלום!" קראה לעברו; אותו מישהו הרים מבטו מהספר ונראה
היה שהבחין בלוטם אך רצה להסוות זאת. הוא הרים את הספר מעט
מעלה והמשיך לקרוא. לוטם התקרבה אליו, הוא קרא ספר בעל כריכה
ירקרקה עם ציור של מספר דמויות אשר היה ברור כי לא הם לב
הכריכה.
לוטם טפחה קלות על שדרת הכריכה העליונה של הספר.
"מה את רוצה?", "שלום, אני לוטם." והושיטה לו יד ללחיצה, "זו
פעם ראשונה שאני רואה אותך פה.".
"טוב, זה לא ממש משנה. זה המקום שלי, העץ שתחתיו אני יושב
והספר שמארח לי חברה. אז אם תואילי בטובך אשמח אם תסורי חזרה
להיכן שממנו באת והגעת."
היה לו שיער שחור ומלא עם רמזים קלים לאפרוריות שסורק בקפידה
ליד מצחו וקודקודו, ויותר ברישול מעל האוזניים והעורף. זקנו
היה מדובלל ונראה היה שרוסן וסופר רק באזור הפה כאשר פאות
הלחיים נראו כמו מפל לנהר, המשך טבעי אך בכיוון שונה. גבותיו
לא היו עבותות אבל נראו ככאלו בדרך שלא אוכל להסבירה, כשם היו
כלב בולדוג אנגלי אשר על אף גודלו הוא נוכח וגאה.
אפיו היה ישר ודמה לצלע מצוק שפסגתו נשחקה מרוב גשם ושלג
ומרגלותיו נטעו שורשים משופעים ותלולים אשר כמעט ונגעו בשפמו.
"למה המקום הזה שלך? אני מבינה שזו הפעם הראשונה שאתה רואה
אותי כאן. אבל מבין, זוהי גם הפעם הראשונה שבה אני רואה אותך
כאן."
הוא נשם נשימה עמוקה והרגיש את הרוח על פניו. "אני מניח שיש
מקום לאחת נוספת. לא בכל יום מישהו בא לכאן." הוא הניח סימניה,
סגר את הספר והניח אותו בצד.
"נעים מאוד, רעואל." אמר ולחץ את ידה; לוטם התיישבה לידו.
"אז, איך אנשים מתחילים שיחה בימים אלו?", "רצוי להתחיל ב-'מה
שלומך?'. זה עוזר כשאין מילים."
"אז מה שלומך?"
"זה קצת מורכב, בדיוק התכתבתי עם מישהו שהכרתי לפני כמה חודשים
ואני מרגישה שאני לא מצליחה לדבר איתו על דברים שאני באמת רוצה
לדבר, אף על פי שאינני יודעת בדיוק מה הם. הלימודים
באוניברסיטה והחיים בכלל מרגישים כאילו הם זרם מתמשך שלא נפסק.
אני שמחה שיש לי את המקומות הללו להיות בהם, זה מרגיע לקבל
הפסקה מהחיים ולנוח, לאכול חמין, להקשיב לצ'לו או סתם לדבר עם
מישהו ברוגע."
"לא ציפיתי לתשובה ארוכה, ככה כולם מדברים?" "לא ממש, אני
היחידה שאני מכירה שמדברת כך, וגם אני לא עושה את זה עם כל
אחד. בגלל שאתה במקום כזה ובמיוחד במקום הזה אני חושבת שאתה
טיפוס מקשיב." "עבר הרבה זמן מאז שדיברתי עם מישהו, להקשיב
נשמע כמו רעיון מצויין."
"אתה יודע, בשיחה נהוג גם לדבר.", רעואל חייך קצת. "בסדר,
אולי. אבל לבנתיים, המשיכי בבקשה; אני מקשיב."
לוטם דיברה איתו זמן מה, בכל הזמן הזה לא הגיב רעואל ביותר
ממספר מילים (אף-על-פי שהללו היו בדיוק המילים הנכונות).
"ואת אומרת שזה לוקח ארבע שעות? אני מבין." "טוב, אני חושבת
שעכשיו תורך לדבר ותורי לשאול. אתה יודע שאתה נמצא ברחוב
איינשטיין?" "כן. קצת לפני התחנה של קו 45, נכון?" "כן. אתה
פשוט גר פה?" "לא בדיוק. אבל אפשר להגיד שזה הבית השני שלי."
הם דיברו עוד כמה דקות; אז נשמעה קריאת טווס במרחק.
"אני לא מאמין, איך הזמן עובר." "מה קרה?" "שום דבר מיוחד, אבל
אני צריך ללכת; להתראות"
רעואל יצא מצילו של העץ והלך עד שנעלם מאחורי גבעה. לוטם ישבה
לבדה מתחת לעץ וחשבה.
היא חשבה על היום שעתיד לבוא, על השבוע, על החודש; מוחה כאילו
התחיל לתכנן תוכניות מעצמו. היא חשבה על העלים והדשא, על הסלע
עליו ישבה; לקחה נשימה עמוקה וקמה ממנו. היא הלכה הרחק מן העץ
עד שגם היא נעלמה מאחורי גבעה ומצאה עצמה במושב שלה באוטובוס
שבדיוק עזב את התחנה. לוטם לחצה על כפתור העצירה ובהתה בחלון,
מחפשת אחר מישהו מזוקן, לא גבוה במיוחד עם שיער בעל סימנים
אפרפרים ועם גבות שנראו כשם היו עשויות סלע מוצק ונחישות.

שאר היום עבר במקטעים, נדמה היה ללוטם שכל היום היה כתפאורה
למחשבות אחרות שפקדו את מוחה.
למחרת היום יצאה לטיול שתכננה זה מכבר, היא יצאה לדרך נמיר
ועברה במטבח של שאול. היא עלתה, שבעה ומרוצה לאוטובוס ומשם
נסעה על כביש החוף.
היא עברה אצל אייזיק וברקת והמשיכה מזרחה.
האוטובוס נסע ונסע ובדרך לוטם חשבה על אותם דברים שהיא באמת
רצתה לומר. לנגד עיניה עמד ניצב החשש הקבוע ממה שיכול להשתבש,
כמו לקפוץ לענף והסיכון שבלפספס ולפול אפיים ארצה.
אם עד עכשיו צעדה בוואדי הבטוח של הערוץ הרי שכעת גבר בתוכה
הרצון לצאת ולראות את כל פני השטח שעוד לא נחקרו.
האוטובוס אמנם עצר בקריית שמונה ולוטם ירדה ממנו, אך המסע אל
הטיול עוד לא נגמר. ומבעד לחלון האוטובוס השני אשר בו נסעה
הבחינה לוטם בדרך מוכרת, באותם סלעים ובאותו נוף.
היא חשבה לעצמה על הרגשות שרצתה להביע וניסתה למצותם לכדי
משפטים נהירים.
לפעמים היו ימים שלוטם רצתה לדחוס ולכווץ כך שיעברו במהרה אבל
נדמה היה שתחושת הכישלון הצפויה הופכת את מאמציה וגורמת לה
לשים לב לכל שנייה ושנייה אשר עוברת.
לוטם נכנסה ולפתע שמעה נגינת צ'לו, היא הביטה סביב וראתה דג
זהב מזיז קשת על גבי מיתרים כשם היו דג וגלים.
לוטם חיכתה בסבלנות שיסיים לנגן, הוא ניגן כמו רוח על פני אגם
שקט שצנחו עליו עלים יבשים אשר נעו מעלה ומטה, לצדדים עם תנועת
הגלים ועדיין הצליח לשמור על השקט והשלווה.
וגם כשנגן מהר, וגם כשנגן לאט, נשמר מעין קצב מסתורי של הלך
רוח  מאחורי חזות הכל.
הדג סיים לנגן והניח את הקשת לצדו, "שלום, אני לוטם", "ג'יימס"
ענה לה דג הזהב ברוגע. "אני זוכר אותך, באת לפה לפני כמה שנים,
אני מקווה שהשתפרתי מאז. בכל מקרה, בהצלחה." וכשאמר מילים אלו
מצאה עצמה לוטם בחזרה באוטובוס והמנגינה עודנה מתנגנת בראשה
ולנגד עיניה החרמון.

לוטם מצאה נחמה בכך שלפחות ידעה לא רק מה היא רוצה לומר אלא גם
איך. היא חשבה לעצמה על הבלתי אפשריות של דברים וחייכה, לפעמים
יש גשרים לחצות ולפעמים צריך להרטיב את הסנדלים.
היא חשבה לעצמה שגם אם כל זה יכשל בסופו של יום ודבר חשבה
לעצמה לוטם שכל עוד ניסתה זה לא משנה, עם המילים הנכונות
באמתחתה תמיד אפשר לחזור חזרה לערוץ המוכר אם הספר אינו מסביר
פנים או להמשיך לתור את המרחבים הבתוליים בעונג רב.

למחרת יום חזרתה שוב נסעה לוטם בקו 45, האוטובוס חצה את
האיילון ואת הירקון והגיע לרחוב איינשטיין וכשלוטם עברה באותה
נקודה מנודה לא מצאה את רעואל. אבל היא ישבה מתחת לעץ האלון
וכשהסתכלה השמימה ראתה טווס זהוב חוצה את השמיים.
ומה שקרה לאחר מכן, אולי חשוב ובוודאי משנה אבל לעת עתה נסתפק
בזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מותק,אני
בהריון"







מתוך "עשר דרכים
לגרום לחברך
התקף לב" להשיג
עכשיו ברשתות
המובחרות


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/6/19 6:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהונתן גבאי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה