הערבית של אבא שלי טובה מהאנגלית שלו.
"שוואיי שוואיי יא בינתי",
הוא משדל את האחות הערבייה היפה
בעודי עורכת עסקאות עם אלוהים בראש

                 
הוא לא שולט יותר בהתמצאות במרחב
האיש הזה
שנהג את הארץ לאורכה ולרוחבה,
פתר תשבצים על בסיס תלת-יומי,
לא זוכר שמות כמו שצריך.
וגם אצלי התקווה ניגרת קילוחין קילוחין
מהלב לראש,
ללא שליטה, ללא שמץ שליטה.

                 
במחלקה האונקולוגית כולם נחמדים מדי, יעילים.
משככים מוגשים עם שחר, הדלתות נפתחות כבמטה קסם,
המעליות מספרות על שמות מקומות שלא הייתי רוצה להכיר לעולם:
אשפוז יום אונקולוגי, המכון לכירורגיה של השד,
המרכז לחקר הסרטן.

               
"תודה שבאתם", הוא אומר לנו, "אתם משמחים אותי",
"כאילו שיש לי מקום חשוב יותר להיות בו", אני עונה.
ישנה שינה טרופה. מתעוררת בבכי.
מתגעגעת אליו בכל יום, בכל דקה,
כאילו כבר הלך.

           
"מקבל על עצמי את עול מלכות שמיים"
אמרת אתמול אחרי  יום קשה במיוחד,
מה שגרם לי להבין שהנה, ללא מילים, גם אתה מבין את מצבך.

כשיוולדו לך נכדים יום אחד
מבטיחה לספר להם
שממשה עד משה
לא קם כמשה
           


מאי 2019, לאבא האהוב והיקר שלי