כתבתי פוסט חילזון, ארצות רחוקות.
נדמה אמרו לי מה, לא אמרתי כלום.
הפכו אותי על רגליי משערותיי,
ולא הפסקתי די.
רדפו אותי כמו כלב בשדה צייד.

והיד הפכה רפה ועין לא רואה.
תחלואות הנפש המבעבעות, אפילו המקובלים לא רואים.
והם אמרו אני פלסטלינה ועיסו בי צורות.
והם חתכו בבשרי ומוחי,
והפכו את נפשי פנימה-החוצה.

והיד הכותבת לא הפסיקה לכתוב את הדברים שיש לאיש להגיד,
ועיניו זולגות דמעות ולבו מפרפר והוא לא מניח.
כי הזרם זורם בסלעי הקרח והקרח נמס.
ואיש לא יכול לכבות את תצורת הלב הנוצרת מהרקיע.

והרקיע אכזר ואש נושפת בו,
והוא יודע כל סודות הנפש והמאווים הכמוסים,
של הנפש פנימה בצורתה הנצחית,
אשר מתגלגלת ומתגלגלת ואין סוף ואין התחלה.

וניסו להפוך אותי לצמח, וניסו להפוך אותי לחיה.
ואמרו אתה דחליל ואיש פח ואריה פחדן.
והפכו אותי בין כל רגבי העפר,
ורידדו אותי עד אבקת סוכר.
והירח לבדו נדד ואמר עוד תחזור אליי.

ואכן חזרתי בבטן מתהפכת ולב כואב.
ולא יכולתי להכיל את הפשטות הרדודה שבה האכילו אותי.
ואמרתי בצורתי הבהמית אכתוב זמירות מלאכים.
ואמרתי בתחלואי הנפש אחפור והעלה יהלומים.

והם זרקו אותי וגלגלו אותי במורד כל המורדות,
ואמרו אסור אתה על בני אנוש.