עברו הרבה שנים מאז המחט שלי
סידרה את העניינים אצל מה שמו,
דוקטור שפיץ.
אבל בכל זאת הוא לא חדל להופיע
ולבקש ממני "תתקע לי, תתקע לי,"
זה היה יכול להיות מעורר רחמים,
ללא העובדה שבאמת יש קצוות פרומים
בליבידו של דוקטור שפיץ,
ולכן למרות שאני מנסה להתחמק,
אני מתפתה, ותוקע אותו כל פעם מחדש,
ואפילו נהנה.
והוא במקום לשמור את
שירותי החייטות שלי לעצמו
בינינו בסודי סודות,
הולך ומפרסם בכל השכונה,
שאני, אני, חייט מדופלם,
שתמיד כשהוא פרום,
תוקע את המחט שלי אצלו
ותופר.
פתאום באים לי כל מיני סוטים
עם בגדים בלתי אפשריים,
וקרעים שלא ניתן לתפור,
וחושבים שאם יש לי מחט
אני חייב לעזור.
דופקים אצלי בדלת שלי,
מפריעים לי בטלפון שלי,
מדברים איתי באמצע הרחוב,
ומשחילים לי לכיסים כל מיני שטרות מגולגלים.
אני לא יכול, אני לא נותן
לכל אחד ככה חופשי
את שירותי החייטות שלי,
ואפילו חברה שלי אותי עזבה
כי הפסקתי לתפור את הבגד שלה.
מאז כל הזמן אני בדירה,
בקושי יוצא, שומר את כישרוני לעצמי.
לפעמים אני תופר שיר או חרוז,
ולעתים רחוקות אולי סיפור או בלדה,
אבל ככה - זו רק המחט שלי ואני,
איננו צריכים אף-אחד כמעט,
וגם אנחנו מחפשים את השקט שלנו.