אז הלכתי לרופא, אמרתי לו שמע, ממש מגרדת לי הביצה. הוא הסתכל
עליה עם פנס וזכוכית מגדלת אבל לא מצא כלום. היא לא מאוד
אדומה, לא נפוחה, אולי זה משהו פסיכולוגי. "איך שאני רואה את
הדברים", הוא הסביר, "הביצה שלך מנסה להגיד לך שמשהו לא בסדר.
יכול להיות שעדיין לא התרגלת לברלין? כמה זמן אתה כאן?". ממש
לא הייתי בטוח שהוא לוקח לכיוון נכון, אבל חשבתי יאללה, נזרום
איתו. היה לו גוף סבבה, וכשאני אומר סבבה אתם יודעים, אתם
מכירים אותי, אני בררן. חזה רחב, כתפיים עבות. מאצ'ו! ואנחנו
מדברים, מדברים, מדברים, הוא דווקא די סימפטי, בקנה-מידה של
גרמני אפילו חברותי, יש לו כמה שיערות אפורות על הזקן, זה
חמוד, וכל האנשים מחכים מחוץ לחדר, מי יודע מאיפה לקחו סבלנות,
אבל אתם צריכים לזכור שהם לא כמונו, במשמעת הם אלופים.

בקיצור, את כל ההיסטוריה שלי שפכתי שם מה שנקרא. איך באתי לפה
לחפש משהו אחר, שונה, להתחיל מחדש, לברוח מכל השיגעון הזה
שנקרא ישראל. שאני כבר שנה שובר שיניים רק מלנסות לבקש משהו
בחנות, שאני לא עובד אבל נכנסים לי דמי אבטלה כל חודש. תודה
לאל, המזל הגדול שלי הוא הדרכון הגרמני שיש לי בזכות סבתא
זיכרונה לברכה שורדת אמיתית. בלי אזרחות באמת היה לא קל. ואיך
יודעים אם מילה היא נקבה או זכר או ניטראלית? יש כללים לשפה
המחורבנת הזאת? אם כיף לי פה זו שאלה קשה ואני לא חושב שיש לנו
זמן עכשיו. אז אמרנו צ'וּס ולחצנו ידיים והוא אפילו לא חייך.

אחרי חודש, אני חושב שזה היה אוקטובר, חזרתי לדרמטולוג. הביצה
המשיכה להציק לי אבל באקסטרים, כמו נמלים קטנות רצות מרתון. גם
הפעם הוא חשב שאין שום בעיה - אבל הוא באמת רוצה לדעת אם הנפש
שלי כבר יותר שקטה. תראה, עכשיו מתחילים העשרה חודשים הקרים,
זה לא פיקניק, כן, שאתה לא יכול להבדיל בין בוקר לערב והכל
אפור, האקלים שלנו, הים תיכוני, שומר עליך שמח. זיעה, בגדים
קצרים, שמש שקורעת ת'עור, ולמה אין לכם פה מזגנים, אין אוויר,
התנורים האלה יכולים לגמור בן אדם. מה שכן, אם יש משהו שאני
באמת מעריך בעיר הזאת זה כמה היא גדולה, אתה יכול לנסוע במטרו
שעה באותו כיוון ועדיין יעלו עליו אנשים מתנדנדים עם ברלינר
קינדל בכיסים, ואיך כל אחד יכול לחיות איך שבא לו בלי לתת
חשבון לאף אחד. כי מה קורה איתך פשוט לא מעניין אנשים. מפה לשם
הוא זיין אותי כל כך חזק. פתח דלת קטנה אל חדרון רק עם ארון
שירות כזה של מנקות. איזה בלגן. סירחון של כלור וסמרטוטים
ישנים. נשענתי פנימה לתוך החושך, מזרקים נפלו על הרצפה לידנו,
עדיין בתוך האריזה. תפסתי שתי ידיות ונתתי את הטוסיק. הוא דהר
פנימה כמו במלחמה, טאק, טאק, טאק, יוצא נכנס בכל הכוח, רעב,
חד, בלי לתת מנוחה לפרוסטטה, סוחט, לא עוצר, לא מאט. זו הייתה
הדפיקה הכי כואבת שקיבלתי אי פעם. כאלה הם הגרמנים - אין להם
רחמים.

בנובמבר שאלתי את ד"ר קמרהוף אם זה כבר לא הרבה זמן מה שיש לי
שם למטה, למה זה לא עובר, אולי יש בדיקת דם או פיפי שאפשר בכל
זאת לעשות. כי מדגדג לי עכשיו גם בביצה השנייה. אנחנו יכולים
לשלוח לתרבית, הוא אמר, אבל אתה צריך לדעת, מחלות מין זה לא
סיפור גדול בברלין. לכולם יש איזה הרְפֶּסוֺן אם לא יותר.
וחיים. זה מה שיפה, כאן מקבלים אותך כמו שאתה. הוא הוציא
מהמגירה ערכה לדגימה וכשהצֶמֶרגפן ליטף את הקפלים על העור שלי,
סיפרתי לו שבזמן האחרון הולך לי יותר טוב. אני כבר קורא קצת
עיתונים, אולי לא הכול ברור אבל הרעיון המרכזי כן. הורס אותי
שהפועל תמיד בא בסוף המשפט. הוא הנהן וסגר את המקלון בתוך כלי
הרמטי. אחר כך הוסיף במרקר שחור את המספר הסידורי שלי, הכניס
הכול לשקית ניילון, מצץ לי עם הרבה שיניים וכשגמרתי ירק הכל
לתוך הכיור. אתה יודע, ד"ר קמרהוף, לפעמים כל כך מתחשק לי לקבל
חיבוק, סתם חיבוק, נעים כזה, למשל עכשיו. ולפעמים אני מתגעגע
שמישהו יצחק לידי. צחוק מתגלגל, צחוק-צחוק - כי הוא בדיוק שמע
בדיחה כל כך מטומטמת או כי מישהו הפליץ מטר ממנו. לא צחוק
היסטרי, לא צחוק של נערים שיכורים. כאלה דווקא יש פה. פשוט
צחוק רגיל. צחוק אותנטי באמצע הרחוב. הוא רק הקשיב, ועיקם מעט
את השפתיים, אבל בברק של העיניים שלו חשבתי שמצאתי הבנה.

עד סוף השנה כריסטיאן הפסיק לעבוד במרפאה. כשחיפשתי אותו אחרי
חג המולד הוא כבר לא היה שם. הקולגה שלו אמרה לי שהוא לא מרגיש
טוב. בעיות בכבד. שכבר כמה שבועות כל הלקוחות שלו מופנים אליה.
ומה נסגר עם הביצים שלי? כבר לא מגרד לי, זאת כנראה הייתה רק
פטריה, ואולי הוא בכל זאת צדק והייתי צריך לסדר כמה עניינים עם
עצמי. אבל חטפתי פפילומה, אולי ממנו, אולי ממישהו אחר.

ואני? אני עדיין כאן. עברו מאז כמעט שלוש שנים. אתמול חתמתי על
הארכה של החוזה שכירות לעוד שנתיים, כי תגידו מה שתגידו, אין
כמו ברלין. אולי הנהגים לא שמים מוסיקה באוטובוס, אולי חתולי
רחוב יש רק בחלומות, אולי לא הכול מסתדר תמיד כמו שאתה רוצה -
איפה כן? - אבל אם נותנים לך עשר קרמבואים ביורו, לא תיקח?