מאז שהייתי בת 15, כשהתחלתי לצאת לדייטים ולהתחייב לאנשים הלא
נכונים- אמרו לי שאני בררנית.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם החבר הראשון שלי, בחניון של
דיזנגוף סנטר על הגג;
הכרנו באתר הכרויות לפריקים שכבר נסגר מזמן,
גרנו במרחק של יותר מ-80 קילומטרים אחת מהשני. נפרדתי ממנו
באתר הכרויות אחר, בצ'אט של הפייסבוק.
אמרו לי שאני בררנית בגלל שלא יכולתי להתמודד עם חיבוקים
וירטואליים וכתף המורכבת מזכרון.
הבא אחריו פילס את דרכו ללב שלי דרך סמי פיצוציות וכוסות וודקה
מהולות במיץ ענבים;
כשהוא נשלח לגמילה מסמים במוסד "מלכישוע", ביקשתי מאמא שלי
שתודיע לו שזה נגמר בינינו, ותזכיר לו לשלם את החוב למוכר
בפיצוצייה הקבועה, שעושה לו מחיר על 2 שקיות נייס-גאי.
קראו לי בררנית בגלל שלא רציתי לבזבז טעינה מכרטיס הטלפון
הציבורי במחלקת הנוער של אברבנאל.
במחלקה פגשתי את הזוגיות הבאה שהייתה לי, בפעם הראשונה שהוא
ראה אותי קשורה למיטה, הייתי מסוממת מאופיאטים.
גירד לי באף וצעקתי שמישהו ישחרר לי יד אחת, אחרי שמונה שעות
בהן הייתי מרותקת באותה תנוחה.
כשחשבתי על להיפרד ממנו, כשחגגנו שנתיים ביחד, אמרו לי שאני
בררנית.
ישבתי בבית החולים ״איכילוב״, ערה שלושה לילות רצופים; חיכיתי
שהוא יתעורר.
השארתי לו פתק מתחת לכרית, כתבתי בראש המכתב את התאריך של אותו
היום, המשכתי להסביר למה הוא נמצא בטיפול נמרץ, וכמה כדורים
הוא בלע באותו סופש שההורים שלו היו מחוץ לעיר; שאמא שלו
מאשימה אותי שלא התעוררתי בזמן לעצור אותו מלהוריד את הכדורים
במורד הגרון, בעזרת היין שנמצא בארון מתחת לכיור המטבח.
בשנים שלאחר מכן, כל מערכת יחסים שהייתי בה גרעה מזו שלפניה.
תמיד אמרו לי שאני בררנית, כי הפסקתי ליהנות מסקס אלים ולא
רציתי לשלם יותר כל סוף שבוע מאתיים שקלים על מייקאפ שיכסה את
הסימנים.
כשהכרתי אותך, באמת הייתי בררנית.
אתה היית טוב אלי, ולא עָמַדְתָּ בסטנדרטים שלי.
אתה לא מרביץ לי, ולא משפיל אותי כדי להרגיש תחושת עליונות.
אתה לא מכור לסמים וגם אין לך סעיף נפשי בתיק האישי שלך.
היית בשייטת, ולא ויתרת עליי- גם כשוויתרתי על עצמי.
הבאת לי זרי פרחים גם כשלא היית צריך להתנצל על משהו שעשית.
זכרת את תאריך יום ההולדת שלי; ולַמְרוֹת שביקשתי שלא תעשה
ממנו סיפור גדול- הזמנת לנו חדר במלון ועשית את זה בצורה הכי
קיטשית ומבחילה שיכולת, וכך התאהבתי בך.
כמה שאתה רגיש, קטן שלי;
גם את הגרסה המזוייפת האמינה ביותר שלי ל׳שמחה׳ הספקת להכיר
ברגע.
איך אני אוהבת שאתה עולה על שקרים שאני מספרת לך ולעצמי:
כמו ״שאזאם״ שנבנה רק לי.
כשאנחנו שוכבים במיטה בתנוחת כפיות ואתה מסטול מלהסניף את הריח
שלי,
אומר ״לילה טוב יפה שלי״ ואני עונה לך ״לילה טוב קטן שלי״.
איך אני אוהבת כשאתה בלי מאמץ שם לב שהקול שלי נשבר באמצע
המשפט,
אתה יודע שאני בוכה חרישית לתוך הכרית; גם כשאני מפנה לך את
הגב.
אתה יודע בדיוק איזו מנה להזמין לי מ״ג׳פניקה״ ומה מעורר אצלי
טריגר להתקפי מיגרנה.
אתה דואג להזכיר לי כמה שאני מיוחדת למרות שהפרח האהוב עליי
הוא ׳ורד׳, הסוג שאתה קונה לי לאחר מלחמה בה שנינו פגועים.
אני אוהבת אותך, אני אוהבת שאתה כל כך רגיל-
אתה מצליח עם כל הרגיל הזה, וכל סיפור הרקע המשפחתי
הקונבנציונלי, לוח התאריכים שלך שתלית על הקיר בחדר:
בכל פגישה רגילה וכל מחוייבות קטנה אותה אתה רושם כדי לעשות
לעצמך סדר-
בכל הדברים הללו אתה מצליח לעשות לי סדר בחיים.
תמיד אמרו לי שאני בררנית, וזו מחמאה גדולה.
אני בוררת כי אני יודעת מה אני מחפשת, ומה להשאיר מאחור יחד עם
הזכרונות והניסיונות שחוויתי על בשרי; לא ענית על הסטנדרטים
שלי, ותודה לאל שכך.
אתה השקט שאחרי הסערה; מים החוֹדְרִים עמוק, ועם זאת, החרדה
הכי גדולה שלי.
אני מפחדת להרגיש את החיבוקים שלך נחלשים,
מפחדת מהידיעה שאני בוכה את נבכי נשמתי על הספה הזוגית בסלון
בזמן שאתה נרדם בדקות הראשונות של כל סרט המתנגן בנטפליקס,
אוטומטית הופך לדלעת כשמגיעה שעת חצות.
אני מפחדת שתהפוך לשקט שלפני הסערה, למים שחודרים עמוק
ומטביעים אותי בתוך עצמי.
מה אם נתרחק? מה אם תשכח את יום ההולדת שלי? מה אם תביא לי
קופון לקינוח חינם בקניית ארוחה במסעדה סבירה? מה אם לא יהיה
שם את המנה שאני תמיד מזמינה? מה אם נצעק כל כך חזק מתוך חדרים
נפרדים, ופתאום אשמע טריקה של דלת הדירה?
אתה תחזור לאחר 4 שעות, בלי לומר מילה;
מה אם המים שבאגרטל לא ילחמו יותר למען אף ורד שנבל-
אל תקח כמובן מאליו את הדברים שבזכותם התאהבתי בך בכל יום
מחדש.