[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיסטר יונרון
/
מילים יפות

את הספרים הייתי קונה רק בגללה. כל בוקר נכנסתי לשאול אותה כמה
עולה ספר, קונה אותו ויוצא מהחנות. כעבור שנה וחצי כבר היו לי
שני ארונות ספרים, ורק את הטלפון שלה התביישתי לבקש. גם למבצע
ארבע במאה לא סירבתי, ובכך רק פוצצתי עוד יותר את החנות שכבר
פתחתי בתוך חדרי הקט. ספר אחד לא קראתי מבין כל המגוון המונח
מולי כל זמן שהייתי בבית. לא כי האמנתי שזה לא מעניין, אלא כי
היה לי קשה להתרכז. ידעתי שביום שהיא תהיה חברה שלי, אקרא את
כולם. אעשה מין בינג׳ של ספרים: כל הקולקציה של הספרים עם
העטיפה הכחולה, כל ההוצאות של האייקון עם הפיל, ואפילו אעשה
בינג׳ ענקי של כל הספרים המצוינים כספרי ביכורים, וכך גם אדע
שתרמתי לחברה בדרך זו או אחרת.

״כל החדר שלך מלא בספרים! אתה קורא אותם בכלל?״ אימא כעסה. אבל
לא היה לי אכפת בכלל.
״אני אקרא אותם יום אחד.״
״שמענו עלייך ועל היום האחד שלך. כבר עדיף שתבזבז את הכסף על
בילויים ובחורות מאשר על כל הספרייה המוזרה הזו. מי זה ינץ
לוי? ומי זה עידו גפן? וגבריאל בן שמחון? - אם היית שומר על
הכסף, יכלת להרשות לעצמך כבר לעזוב את הבית. איך תכיר ככה
מישהי? גם לא עובד וגם מבזבז את הכספים שלו על שטויות - זה
פשוט בלתי מתקבל על הדעת!״
״אימא, אני אקרא אותם. את תראי,״ אמרתי, ובעצמי ידעתי כמה אימא
צודקת. לעולם לא אקרא את הספרים האלה. זה בזבוז כסף.

כמו בכל הימים שקדמו לכן, נכנסתי אליה לחנות, וידעתי שהפעם לא
אקנה דבר. ומול שיערה האדמוני המתולתל שהפכה באותו היום לחלק,
לבשה לבוש מיוחד, התאפרה שלא כהרגלה, הדיפה ריח נעים של בושם,
ובכלל - נראתה עולצת וקופצנית אף יותר מהרגיל - ההחלטה שאל לי
להתפתות הייתה קשה מהרגיל.  
״נו, אל תשאל. יצא ספר חדש של אלי עמיר. אמרת שאתה אוהב את אלי
עמיר, אז הנה - קח. והוא גם משתתף במבצע של השני בחמישים אחוז
הנחה. תרצה המלצה לספר נוסף?״
״לא, לא. היום באתי רק להסתכל.״
״להסתכל? אוקיי,״ חייכה. היה נראה שהבכתי אותה.
שוטטתי בחנות, והיא מיאנה לבוא לעזור. וכי למה שתעזור למי שרק
מסתכל? אפשר לעזור ב-״רק להסתכל״? אבל משראיתי אותה עוזרת
לאיזה קצין חתיך במדים ונשק משוכלל, קינאתי והלכתי להפריע להם
באמצע.
״אני חושב שאקנה את אבי עמיר,״ אמרתי לה.
״אודליה! - ,״ קראה לעבר חברתה שסידרה ספרים במחסן.
״הנה - אודליה תעזור לך,״ אמרה לי.
כעבור כמה שניות הגיחה מהמחסן בחורה שמנמנה עם טוסיק רחב, שיער
פחם יבש, נזם באף ובלי החיוך המקסים של סמדר. בקול רעוע ולא
יציב שאלה: ״לא תרצה להוסיף עוד אחד? הוא יעלה לך רק 44 שקלים
במקום 88...״
״סמדר תוכל להמליץ לי?״
״סמדר - את יכולה לעזור לחבריקו?״ שאלה אותה הבחורה השמנה,
ואני הרגשתי קצת כמו אידיוט.
״איזה מצחיק אתה - אני כבר אביא לך כמה מומלצים, ותחליט אם אתה
רוצה כמה מהם״ היא חייכה אליי, ואני תהיתי איך זה שהיא כל כך
נחמדה תמיד מבלי שיש לה ימים שלא בא לה לקום בבוקר לעבודה
ולעזור לאנשים מעצבנים שמדברים איתה רק על נושא אחד: ספרים?
אחרי כמה דקות בהם ניסיתי לקרוא את הגב האחורי של ספר של איזה
סופר איטלקי צעיר, היא הופיעה, ובידה ערימה.
״הם מומלצים?״ שאלתי.
״מאוד!״
״כולם?״
״לגמרי!״
״אז אקנה אותם.״
בקופה הקופאית הכריזה על המחיר: ״זה יוצא 452 שקלים. יש לך חבר
מועדון, נכון?״
״ברור,״ אמרתי, והגשתי את הכרטיס.
״429 שקלים. לחלק לך לתשלומים.״
״לא, לא צריך.״
״תבוא מחר. אמור לצאת החדש של גרוסמן. מיותר לציין כמה אומרים
שהוא מעולה.״
״אני אבוא.״
הגעתי הביתה עם עשרה ספרים, ואימא חיכתה לי בפתח הדלת ממש.
״אני לא מאמינה.״
״אל תאמיני.״
״אתה לא תקבל ממני יותר כסף. די, זהו. עם כל הכבוד לספרות
העברית, ויש כבוד - זה לא יכול להיות על חשבון הבן המובטל
שלי.״
״אתמול קראתי עשרים עמודים מאיזה ספר.״
״מאיזה ספר...? כן? איך קוראים לספר?״
״איך קוראים לו?״
״כן. איך קוראים לו, אדון קורא ספרים אבל למעשה לא יודע אפילו
איך קוראים להם.״
״משהו עם כולרע.״
״אהבה בימי כולרע. את זה אפילו אני יודעת.״
״נכון. אהבה בימי כולרע. המוכרת המליצה לי עליו.״
״טוב, זה לא מעניין אותי. תפסיק ללכת לשם פשוט, הבנת אותי?״
״אני לא אקנה יותר.״
״אתה באמת לא תוכל לקנות יותר. לא עם הכסף שאני נותנת לך, בכל
מקרה. לך תעבוד, תחסוך, ואז מצדי תפתח בית חרושת לייצור ספרים.
התקשרת לפקיד הקבלה במלון?״
״היה תפוס.״
״תפוס...ברור שתפוס. זה בית מלון, ואתה עצלן. חבל מאוד.״

ביום למחרת עצרתי את עצמי מלקפוץ לראות אותה וכך עשיתי גם בכל
השבוע שלאחר מכן. את המלון לעומת זאת הצלחתי לתפוס, ואפילו
קבעו איתי לראיון באנגלית עם המנכ״ל. הריאיון עבר בהצלחה כי כל
שחשבתי עליו זה שלא בא לי להתקבל - בא לי לראות את סמדר,
ודווקא בגלל חוסר ההתלהבות הזו שלי, המנכ״ל הוא זה שהפגין
התלהבות, כאילו הוא מראיין כרגע את איש המלונאות הכי גדול בעוד
עשר שנים.

אחרי משמרת ראשונה בעבודה, הלכתי לבזבז אלף שקלים בחנות. אמרתי
לעצמי: כל כך הרבה ספרים יצאו בחודש האחרון, אל לי לאכזב את
סמדר. הפעם לא רק אקנה את הספרים, אלא אף אשאל אותה מה דעתה
לצאת. אם היא תסכים, זה יהיה הרגע המאושר בחיי. הבהרתי לעצמי
שהפעם נדבר רק עליה ועליי - ואם הדייט יהיה מוצלח - והוא חייב
להיות מוצלח - אקרא בבת אחת את כל הספרים.
נכנסתי אל החנות, ואת פניי קיבלה קטנטונת עם גשר בשיניים,
פצעונים ושיער כתום דבוק לקרקפת עם שתי סיכות של הלו קיטי.
״איפה המוכרת סמדר?״ שאלתי.
״סמדר?״ הג׳ינג׳ית הקטנה חזרה אחריי. היא נראתה כל כך תמימה
לעומת סמדר שלי. ״אה, סמדר! כן. היא בירח דבש נראה לי.״
״ירח דבש?״ חשבתי שאני עומד לבכות.
״כן, אמרו שהיא בירח דבש.״
״היא תחזור לפה אחרי זה?״
״אודליה! - הקטנטונת קראה לעבר המחסן, וממנו הגיחה המנהלת,.
״אתה מחפש בוודאי את סמדר שתמליץ לך על ספרים...״
״לא, הכול בסדר,״ אמרתי וברחתי מהחנות.

ל״ג בעומר בדיוק התקרב, ואני החלטתי לשרוף את כל הספרים
המונחים מול מיטת חדרי. לא היה בוקר שלא חשבתי בגללם על סמדר
שלי. איזה בוגדני מצדה היה זה לתת לי לקנות כל כך הרבה ספרים
מבלי לספר לי שכדאי שאעשה זאת רק אם אני חובב קריאה ולא כי אני
חובב אותה. והרי ברור שידעה. והרי ברור שלא קראתי את כולם. גם
היא לא קראה את כולם. לא אחת תפסתי אותה משקרת: מספרת על ספר
שהא הנפלא ביותר שקראה לאחרונה, ואחרי חצי דקה שואלת את אודליה
על כמה פרטים מהעלילה -
ועכשיו, כשהיא איננה, גמלתי בתוכי החלטה.

עוד בבוקר החג שמתי את כולם בקופסאות קרטון, מתכונן לשרוף
אותם, שילכו לעזאזל ביחד איתה. אימא תהתה לאן כל זה הולך,
והשבתי לה שאני מוכר אותם ב-e-bay.
״נו, התחלת לחשוב כלכלי. אתה רואה, ברגע שכסף לא גודל על
העצים, השכל רק הולך ומעצים,״ אמרה, ולא ידעתי אם בכוונה דיברה
בחרוזים, או שזה בכלל היה איזה משפט שסבא שלי היה אומר לה.
בפתח הבית חיכו לנו שמונה אריזות מלאות בספרים, רובם לא ראו
אפילו אצבע מדפדפת אחת מימיהם. כל היום רק בהיתי מול מסך
הטלוויזיה ולא עשיתי כלום. רק חיכיתי לקתרזיס של סמדר.

״היי! מה יש לך שם?״ שאל נער צעיר ומקל שבקצהו תפוח אדמה
בידו.
״ספרים במתמטיקה וספרות,״ שיקרתי.
״ואתה שורף אותם?״ הוא היה נשמע עליז באופן מטריד.
״כן. הם כבר לא רלוונטיים.״
״דודי - בוא, יש שריפה ענקית עם האיש הזה,״ הוא קרא לחבר שלו,
וביחד איתו הגיעו עוד שניים, אחד מהם בכלל בלי חולצה, וקעקוע
של שטן קטן על הכתף.
״אתה מעשן?״ שאל הנער עם מקל תפוח האדמה, אבל לא עניתי לו
״מה זה, ספרים?״ שאל החבר של המקועקע.
״כן. הוא שורף הכול.״
״אבל למה?״
״למה?״ שאל הצעיר עם מקל תפוח האדמה.
״אמרתי לך. זה מיותר.״
״אבל אתה יכול למכור אותם.״
״לא, אני לא. אף אחד לא יקנה. ניסיתי - ולא הלך.״
״אתה רואה דודי - אנחנו צריכים לקרוא יותר ספרים,״ צחקק הבחור
השלישי.
הם התחילו לדבר על זה שאת האייפונים שלהם צריך לזרוק למדורה
ולא את הספרים, אבל לא היה לי אכפת. ליד המדורה שלהם צברתי את
כל הספרים, הנחתי אותם מסודרים זה על זה, ועמדתי להדליק את
הגפרור שיצית את כולם.
״מה זה - א.ב. יהושוע??״ קפץ הדודי הזה שלהם.
אבל לא עניתי. תוך דקה להבה ענקית בערה, סחפה איתה את כל
האותיות, המילים, המשפטים, הניירות והכריכות, וכעבור שלוש וחצי
דקות כבר לא נותר להם זכר. רק אפר שחור והרבה ריח של נייר
שרוף.
הבחור עם המקל צץ לפתע: ״זה ספרי קריאה, נכון?״
״נכון.״ התוודיתי.
״זה בגלל מישהי?״
״מה?״
״אתה שורף אותם בגלל מישהי?״
״לא. מה הקשר?״ שאלתי. זה היה נשמע פתאום קצת אכזר לשרוף ספרים
רק בגלל בחורה.
״די, נו. לא סתם שורפים ספרים. רק שנאה יכולה לכבות מילים
יפות.״
״מה?״
״הייתה לי לפני שנה מישהי שהייתי כותב לה מכתבי אהבה. ואחרי
שנפרדנו מחקתי את כולם מ-המיי דוקיומנטס. עכשיו, כשאני כבר לא
שונא או כועס, אני חושב שאלה היו מכתבים מאוד יפים.״
״אני לא שונא אף אחת,״ אמרתי, ואחרי דקה כבר לא הייתי שם. אבל
את הנעשה כבר לא יכלתי להשיב. חשבתי על כל המאמץ שכל מאה
הסופרים שכתבו את הספרים השקיעו, מאמץ אותו אני זרקתי לפח,
השמדתי, לא הותרתי לו כל זכר. התקשיתי לישון מרוב עצבות. איך
עוללתי דבר שכזה? מדוע אשמים הסופרים עם המילים היפות בכך
שסמדר לא רוצה אותי?

טרוד ולא שקט קמתי מוקדם בבוקר, לנסות לתפוס את סמדר בחנות
הספרים, אולי הספיקה לחזור מירח הדבש. היא הייתה שם, מחייכת
ושמחה כהרגלה, ושמחה אפילו לראות אותי.
״תתחדשי,״ אמרתי לה.
״על מה?״
״על הטבעת.״
״אה, כן,״ צחקקה, וחשבתי לעצמי כמה היא יפה, וכמה שריפת הספרים
לא סייעה בכלום - אני עדיין מאוהב בה בסתר לבי.
עבדתי שלושה חודשים רק כדי לקנות את כל הספרים ששרפתי. וכשסמדר
שאלה: ״לא קנית כבר את הספר הזה של טולסטוי?״ ו״אני זוכרת שכבר
קנית את מובי דיק!״ התוודיתי בפניה שקניתי אותם רק בשבילה.
״בשבילי?״ תהתה.
״כן. כדי שתהיה לי סיבה לבוא גם ביום למחרת.״
״אוי, אני יכולה לקנות גם לך ספר?״ לבה נכמר פתאום.
הרגשתי נבוך. איך מצד אחד יש סיבה טובה מאוד לאהוב אחת כמוה,
ומצד שני השלמה שהיא לעולם לא תהיה שלי - היא אוהבת מישהו
אחר.
״את יכולה לנסות.״
היא החליטה לקנות לי ספר שהיא אמרה שהיא מאוד אהבה, ספר עם
כריכה עבה ובה תמונה של כבשים מפוזרות באחו ומעליהם - שמיים
מעוננים. את כל מאה הספרים החדשים שלי שמתי בשני ארונות הספרים
הגדול שרק חיכו שספרים יישבו עליהם שוב, ולצדם ״ארון״ ספרים של
מדף אחד קטנטן ובו רק הספר של סמדר, מונח כמו המונה ליזה לצד
כל שאר התמונות הרגילות ב״לובר״. קראתי את הספר עוד באותו
הערב. הוא היה הדבר הכי נפלא ומרגש שקראתי אי פעם.

אבל אחרי שנה וחצי, קראתי אותו שוב, בשירותים של בית קפה מוזנח
בפלורנטין, ואז הוא כבר הרגיש מוזר מאוד, מלא פגמים, ואפילו עם
שגיאת כתיב. הגיבור אמר אני ״יסיים״ במקום ״אסיים״. ואז נזכרתי
בדברים של התיכוניסט מל״ג בעומר שאמר שרק שנאה יכולה לכבות
מילים יפות, וחשבתי לעצמי שאת האהבה רק הזמן יכול לכבות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?


כן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/19 6:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיסטר יונרון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה