באותו היום, למרבה התדהמה, אילי נתקל באימא של בוריס, כלואה
בתוך אחד החלונות הקטנים במסך החלונות הגדול של אינסוף
הבחורות. המראה היה כמעט סוריאליסטי, הזוי מכל בחינה אפשרית.
הוא חשב לרגע שאולי הוא לא רואה טוב, אבל לא - זו הייתה אימא
של בוריס. חד משמעית. איך שהרימה את כפות רגליה באוויר כי היה
איזה סוטה שכתב לה באנגלית בצ׳ט הכללי: ״כפות רגליים בבקשה,״
נחשף קרסול רגל ימין שלה, ועליו הקעקוע של סוס דוהר שאילי כבר
הבחין בו בקיץ שעבר. סימן זיהוי בהיר ונהיר. כן, זו ויקי, אימא
של בוריס.

הוא התבונן בה המום אולי רבע שעה, הפסיק כבר מזמן לגעת בעצמו,
רק בהה בה ותהה איך כמו כולן גם היא מתערטלת, מתעטפת, מצטנפת,
משתבללת, משתובבת ומצחקקת, והכול תמורת שניים-שלושה דולרים
לדקה. וכמה עלבונות היא הייתה צריכה לספוג! אחד קרא לה ״היי
סקסית, את חמה?״ שני קילל: ״זונה! למה את לא עונה לי!״ וצחק עם
סמיילי, כאילו שזה באמת מצחיק, ופתאום אילי הבין איך מרגישות
כל שאר מיליון הנשים האחרות בחלונות האחרים, והיה בא לו לתפוס
כל אחד ואחד מהגברים המגעילים הנצלנים שככה מדברים לאימא של
בוריס ולשבור להם את העצמות.

״היי ויקי,״ כתב לה. בעברית. היא הייתה כל כך יפה בעיניו, גם
כשראה איך היא מוכרת את גופה, שהוא הרגיש שהוא חייב לומר לה
משהו. אולי בעצם להושיע. מכל הרשעים שמשלמים לה כסף, אבל
משחיתים את נפשה. הוא היה משוכנע שביכולתו לעזור במשהו. הוא
הרגיש אליה קרוב יותר מאי פעם, אבל בשנייה אחת פזיזה הצליח
לעורר בה רק מבוכה, עלבון ופחד. לא לזה הוא ייחל.
הוא רצה להמשיך בדבריו: ״למה את צריכה את כל זה?״ אבל היא כבר
החווירה כולה, נשארה לרגע עם פה פעור, והתנתקה מהשידור.
בעברית! מי כותב לי בעברית וקורא בשמי?? נבהלה.

הוא חיכה לה שם רבע שעה. בהלם. הוא הרגיש חרא עם עצמו. איך
מיהר ככה לחשוף אותה? כבר התחיל לחשוב לאיזה סרטים הכניס אותה,
וכמה הצליח לפגוע בה. כמה זה לא הוגן. והרי היא בטח לא עשתה את
זה כי זה כיף. כל שעשתה זה רק כדי לממן אותה ואת בוריס המסכן
שאבא שלו עזב אותם כשהוא היה רק בן שלושה חודשים, ומאז הם לא
נפגשו, וכל הזמן אילי לא הבין ממה אימא של בוריס מתפרנסת. גם
כשבוריס סיפר שאימא שלו מורה לפסנתר, אילי לא ידע אם זה בוריס
שחי בסרט של עצמו, או שבאמת אימא שלו מצליחה להתפרנס מלימוד
פסנתר - מכמה פעמים בשבוע? שישה שיעורים? שמונה? הרי כל היום
או שהייתה שכובה בסלון, או שהסתגרה בחדרה, ועכשיו ברור יותר
מכל מה עשתה כשהסתגרה בחדר, אפילו בלי להכין לבוריס המסכן
ארוחת ערב או לשבת איתו על שיעורי הבית. ״אימא שלי עסוקה. אבל
היא דואגת לי למורים פרטיים וחוגים, וזה מה שחשוב,״ סיפר לכל
חבריו לכיתה.

ביום למחרת כל החברים של אילי דיברו על נופש שתכננו לעשות בפסח
באילת, ווידאו אחד עם השני שכולם באים, וכששאלו את בוריס אם
הוא מאשר הגעה באופן סופי, בוריס אמר שאימא שלו סיפרה שהם
עומדים להיכנס לצרות כלכליות, והיא מתכוונת למצוא עבודה רצינית
במקום לתת שיעורים פרטיים בפסנתר.
כולם התפלאו, כי רווחה התחושה שאימא של בוריס מורה מאוד
מצליחה, ומפרנסת אותה ואת בוריס לא רע בכלל - ורק אילי ידע
היטב מה קרה. אמו מתכוונת לפרוש מעולם החשפנות הווירטואלית,
ומתכוונת בוודאי למצוא עבודה נורמאלית - גם אם בעלת הכנסה
נמוכה יותר - ולו רק כי הבושה אוכלת אותה מבפנים (ואולי התחילה
לפחד שאחד מבני המשפחה היה זה שפנה אליה באתר? אילי חשב לעצמו,
והשיב בנשימה אחת לאותה שאלה, שמה שבטוח זה שאין מה לקנא בה).

אילי לא יכל יותר להביט לבוריס בעיניים החל מאותו היום, ריחם
עליו כל כך, וכבר לא מצא איתו שפה משותפת. בוריס כמובן לא הבין
למה, ואפילו שאל את אילי באחת מהפסקות הצהריים מה קרה. ״לא קרה
כלום!״ אילי פטר אותו באחת, אבל יכלו לשמוע בטון הדיבור שלו
שמשהו קרה.

לנופש, בוריס לא הגיע, ובמקביל גם אילי החליט לא לבוא. ״אין לי
מצב רוח,״ הסביר. כאב לו כל כך על בוריס ועל אימא שלו עד שלא
ראה טעם לחגוג באילת עם כל החברים.

ממש לפני החג נערכה אסיפת הורים, ואילי בעל כורחו נאלץ לפגוש
את ויקי. כמה שניסה להתחמק ממנה ומבוריס, וסירב לכל ההזמנות של
בוריס אליהם הביתה, המפגש הפעם היה בלתי נמנע. אלא שהיה נראה
שגם ויקי לא רוצה לפגוש את אילי. וכששאלה את אילי: ״מה שלומך?״
קר ויבש כזה, הבין שהיא כבר יודעת. הרי בטח בוריס סיפר לה
שאילי ביום אחד החליט להפסיק לבוא לשחק אצלם, ואז עשתה אחד
ועוד אחד, והבינה שזה הוא. ואם היא עדיין לא הבינה, אילי חשב
לעצמו, היא בוודאי אישה מאוד אומללה. כולם פתאום חשודים
מבחינתה. אולי מספיק בנדוד שנועץ בה מבט מוזר או דוד שלא עונה
לטלפונים, או שכן עם מבט חרמן בעיניים כדי שהיא תיכנס לסרטים.
אולי לא רק הוא זוכה ליחס קר. אולי כל העולם נראה ככה עכשיו
דרך עדשות עיניה. אני כזה דביל! אילי נעצב.
״בסדר. אני מרגיש בסדר,״ אמר לה, ואז גם הבחין איך ביום קיצי
היא לבושה כל כך צנוע, הרבה יותר ממה שתמיד הייתה -
פרובוקטיבית ומפתה.
אימא של אילי ניסתה לקשקש עם ויקי, אבל ויקי נראתה עגמומית
ומהורהרת בדיוק כמו אילי.
כולם ידעו שהם גם נקלעו למצב כלכלי קשה כי אמו נשארה מובטלת
בבית, או כפי שבוריס התחיל לדקלם לכל השואלים: ״תלמידים לפסנתר
נטשו את אימא שלי. אבל היא אמרה שמיד תמצא עבודה אחרת.״ למעשה,
הוא הפך לכזה מסכן ועצוב בעקבות אותו סיפור עד שהתחיל להתבודד
ונותר עגמומי בדיוק כמו אמו. אילי כבר דמיין איך ביתם נראה:
כמו בית רדוף רוחות רפאים!

אחד בשם נאור, מי שהיה עד לא מזמן מחבריו הטובים, אף התחיל
להציק לו ודרש לדעת מה נהיה איתו - אבל בכוח. כך, במקום
שהרחמים על בוריס יובילו לרצון לעזור, או לפחות להקשיב, ילדים
בכיתה הצטרפו לאותו נאור מרושע, והתחילו להציק לבוריס. אילי
תפס מרחק, ותהה כל הזמן אם בוריס יודע מה אימא שלו עושה באמת
בחיים, ורק תהה איך אולי הוא עוד יכול לעזור לו, ולה, אבל לא
מצא שום דרך לעשות זה - לא רגשית ולא כלכלית.

כל הזמן הזה אילי המשיך להיכנס לאתר - לא בשביל לפנטז על
בחורות, אלא אך ורק כדי לפגוש את ויקי. ודווקא יום אחרי אסיפת
ההורים, הוא נתקל בה, לבושה בג׳קט חמים וג׳ינס, וכמעט ללא
תנועה של גולשים אחרים. אף אחד לא שלח לה הערות סקסיסטיות,
ולמעשה ב״חדר״ של ויקי היו רק אילי ועוד שלושה שלא פצו לעברה
הגה. ויקי נראתה נורא, בדיוק כפי שנראתה באסיפת ההורים, אבל
משראתה אותו נכנס באותו שם המשתמש שחשף אותה בזמנו, שלחה אליו
בעצמה בקשה לצ׳ט פרטי. אילי ההמום עצר את נשימתו בין רגע, נקרע
בין הפנטזיה שאולי היא רוצה להתפשט לפניו, לבין המחשבה שאם
יאשר אותה, יאשר בפניה בעצם את זהות החושף - את זהותו שלו. הוא
שקל את העניין כמה שניות, ולבסוף הסקרנות ניצחה. הוא לחץ OK,
ומיד נשלח לצ׳ט פרטי איתה. היא כמעט ולא הופתעה לראותו, והוא
סתם היה קפוא במקומו. אחרי עשר שניות של שתיקה וקיפאון היא
סגרה את הצ׳ט ויצאה מהאתר. אילי היה מהורהר לחלוטין ולא ידע את
נפשו מרוב צער ובלבול.

ביום למחרת בוריס לא הופיע בבית הספר, וכולם סיפרו שאמו חולה
והוא נשאר לעזור לה בבית. אלא שאחרי שבועיים של היעדרות, בזמן
שהמחנכת הקריאה את רשימת הנוכחות בכיתה, שמו של בוריס בכלל לא
הוזכר, וכשאחד התלמידים פנה למחנכת: ״איפה בוריס!״ המחנכת
אמרה: ״בוריס עזב את הארץ,״ ובכך תם הסיפור של בוריס.
מדי ערב אילי נתקל באתר באימא של בוריס. הוא רק רצה לראותה, כי
ריחם עליה ורצה לעזור, אבל ידע שאם יפנה אליה בפרטי - ולא
הייתה לו בעיה לעשות כן עם כרטיס האשראי של אבא שלו - רק ימשיך
להביך אותה יותר. וצפה בה מענטזת, מתערטלת, מפליקה לעצמה
בישבן, סופגת הערות סקסיסטיות דוחות, שותה אלכוהול, נראית
לפעמים עם מבט ממש מזוגג, ולפעמים חדה כתער, פעלתנית ומאושרת -
אלוהים יודע ממה היא מאושרת! אילי ממש רטן בתוך עצמו, עד שליבו
פשוט התפקע, והוא לא עמד בזה יותר, וכתב לה שוב: ״אני מתגעגע״
- עם סמיילי עצוב, והפעם היא אפילו לא הגיבה, ולבטח לא יצאה
מהחדר. הוא חיכה שתענה לו, אבל היא ממש התעלמה, המשיכה בשלה
כרגיל, אפילו לא החווירה או מחקה את החיוך לרגע.

אילי יצא מהאתר, הוא הכריח את עצמו לשכוח אותה, אבל זה היה
כמעט בלתי אפשרי. הוא הבין שהוא מאוהב בה, רוצה להושיע, לעזור
לה לצאת מזה, אפילו שהיה לו ברור שלאישה בת ארבעים אין מה לחפש
אצל נער בן 16, חבר לשעבר של הבן שלה. ומצד שני, הבין שאין לו
שום דרך לעזור - היא אבודה. אז הוא שינה שם משתמש, ונהג לצפות
בה כל זמן ש״עלתה לשידור״ בין שתיים בצהריים לשש בערב, רק היה
מתבונן בה וחושב עליה הרבה.

יום אחד הפסיקה להופיע. בכלל, היה נראה שהזדקנה וחוץ מעלבונות
שרק גרמו לה לשתות יותר ולהשמין, לא קיבלה דבר מהאתר הזה. אילי
ניסח זאת בפני עצמו כ״פג התוקף של ויקי רוסטובסקי״. אילי נכנס
כהרגלו יום אחרי יום לאתר, אבל לא מצא אותה יותר. גם לא בשעות
אחרות. הוא הבין שמצבה בכי רע, אבל תם גם הסיכוי הקטן ביותר
שלו לסייע לה.

עד שבוקר אחד, כשהוא בצבא ובדרכו לבסיס, נתקל במקרה בחייל אחר,
צעיר ונמרץ - בוריס. הוא צפה בו מרחוק בתחנה המרכזית של באר
שבע, הבחין בכומתה חומה שעל כותפתו, והבחין גם כמה הוא נראה
חיוני ושמח הרבה יותר ממה שהכיר אותו. אבל אילי לא אמר לו
שלום. הוא המשיך לתצפת על בוריס מרחוק, עד שפגש חיילת עם כומתה
חומה גם כן, וביחד הם עלו לאוטובוס לחברון - ונעלמו. הדבר הקל
על אילי. באיזשהו מקום הוא הרגיש משוחרר דווקא. לא משנה מה עלה
בגורלה של ויקי, בנה חי יפה מאוד ונראה שמח וחיוני יותר ממנו
עצמו.

אבל הגעגועים לאמו לא פסקו, וגם כשהכיר בחורות, חיפש כאלה
שהזכירו לו אותה. למעשה, הוא לא שכח אותה אף פעם. היא הייתה
האהבה הראשונה שלו.