את עומדת יחפה באמצע בלוק קרח,
ואני מסב את פניי הצידה
זה אכן לא יפה שאני ככה, מתעלם,
אבל זה בלוק הקרח שלך,
את יצרת אותו
מה גרם לכל-כך הרבה אומללות בחייך האומללים?
הכרת הרע
האכלת את האגו,
טעמת מזה ומזה,
חיפשת פה ושם,
לקחת זה וזה,
ולאט הגעת למסקנה ש-כל זה לא מספק אותך,
ובינינו, יש לך הרבה
ואז, ואז שאלת את עצמך,
מה הטעם ב-הכול?
ואז שאלת את עצמך,
מה הטעם בחיי?
וזו, עלמתי היקרה, הכרת הרע,
ממנה עלייך לצמוח אל הכרת הטוב
הכרת הרע הייתה הכרחית,
כדי שתכירי את הטוב
לשם כך היא קיימת,
כי אחרת מה ידחוף אותך לגאולה,
להכרת הטוב
ואיך זה מתחיל? כמו תינוקת,
את מבינה שאת מריונטה של הטבע,
או הבורא, או אלוהים אם תרצי
ועם ההכרה הזו מתפתח בך רצון לצמוח,
כמו שדומם מתפתח לצומח,
כמו שצומח מתפתח ל-חי
את מוצאת סדקים,
ומתחילה לבחור מה לעשות ומה לא
וכל זה איך?
על-ידי הידמות לבורא,
שכולו טוב ומעניק
כשאת מתחילה להעניק טוב,
את מקבלת טוב מהבורא כדי להעניק עוד,
ועוד את מעניקה ועוד מקבלת,
וכך מתעצמת
וזאת על-ידי כך,
שאת מבטלת את הרצונות שלך לטובת הכלל
אין פירושו שאת משפילה את עצמך,
או נותנת לאחרים להשפיל אותך,
אלא שאת הופכת את האגואיזם שלך לאלטרואיזם,
ההפך מאגואיזם,
ובמקום לקבל, את מבקשת לתת,
וכך אוטומטית את מקבלת מהבורא כדי שתוכלי לתת
והבורא ממלא אותך
כאן את נכנסת לתוך עמדת השפעה על אנשים,
כשאת הופכת את הפנים שלך ל-חוץ,
ולכן אין בך עצב, אין ריקנות, ואין חבוטי נפש וייסורים,
כי בעצם אין כבר את,
את כלי רב השפעה של הבורא על סבבייך

כך את מתקנת את עצמך,
וכשאת מתקנת את עצמך - כל עולמך מתוקן
כי את לא תראי ולא תשמעי דבר,
שאת לא אמורה לראות או לשמוע.