[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








משפחה וחברים, תודה שהגעתם.

שרי - אני מדמיין את הפרצוף הלא מאמין והלא מבין שלך, את קמט
ההפתעה היפה שלך מתקמר ומנצנץ לו לרגע. ממש בתום ההספד האחרון,
ניגש אלייך אדם שלא פגשת מעולם ומבקש למסור לך את דברי הפרידה
שלי. שומע את ההתלחשויות סביבך, מחייך לעצמי, ובטוח שאחרי כמה
שניות המומות, חבוקה בזרועות הילדים, גם את כבר מחייכת, פותחת
בידיים רועדות את המעטפה הכחולה, והלב שלך דופק מהתרגשות ושמחה
לקראת עוד מפגש אחרון ולא צפוי איתי. לכן אהבנו.

והאיש הזה, שמעון, ידברר אותי מול כולכם עכשיו.

שרי, אוהדי, פונץ׳ ודני - אהובים.

אני פונה אליכם כאן בפני כולם בעיקר על מנת לשחרר אתכם מכל חוב
כלפיי, מכל צורך לרצות אותי, או לעשות את מה שאתם חושבים
שציפיתי מכם.
וגם, ההנאה שבהפתעה. המחשבה שגם בפעם האחרונה בה אני עדיין מעל
האדמה, שוב אהפוך לשיחת היום עם הסלפי-הספד הזה. כן, תמיד על
הבמה! אף פעם לא הבנתי ביישנים, איך אפשר לא לרצות להיות
במרכז? דוביד, אני רואה אותך צוחק ומהנהן.
ואולי, גם, מאיזו זוית נאיבית של מסר לשינוי. אולי משהו
מהמילים האלה שנאמרות דווקא כאן, במקום הזה, יעשה עבורכם את
החיים לפשוטים יותר, אמיתיים יותר, ולו לכמה רגעים.

פונץ׳ - נועזת, מוכשרת, סוערת, טובת לב. אני לא רוצה ולא צריך
שתשלימי את הדוקטורט. את סובלת, מכווצת למסגרת יבשה ומשעממת.
תזרקי את זה כבר לכל הרוחות, וצאי בשמחה לחיים האמיתיים שבחוץ.
את באמת דוחה את כל ההנאות והטיולים, החתונה והילדים, בשביל
שטות כזאת?

שרי ודוביד - שני החברים הטובים שלי. אין צורך שתשלימו. כשאין
התאמה אז אין, יודעים את זה ומרגישים את זה, ושלושתנו ידענו את
זה מהיום הראשון. היו תקופות בהן הדבר הכאיב לי, אבל עדיף
ריחוק מתוך בחירה מאשר ההצגה הזו.
ומצד שני, שרי - דיר באלאק, אם יהיה לך מישהו אחריי, זה רק
דוביד.

הקבורה חסרת חשיבות בעיניי, אבל בדיוק כמו בחודשים שלפני
החתונה שלנו - אז סירבתי בתוקף לטקס עם רב, חופה, דודות
ובורקסים, ובמקומם הצעתי לך קומזיץ עם כמה חברים ויין במדבר -
גם הפעם, כשהבנתי שעבורך יש חשיבות לטקס, לפרידה, ושיהיה מקום
שניתן לחזור אליו, נכנעתי וויתרתי על חיפוש אחר סידור קבורה
אחר. מה אכפת לי בעצם?
ומצד שני, בפרץ פתאומי של סקרנות, גררתי אותך לכאן בכוחותיי
האחרונים באוגוסט, דווקא כשהמקום הזה מגיע לשיא חומו ועליבותו,
לראות את התחנה האחרונה שלי. קיוויתי שאפשר יהיה לבחור פינה
שקטה ומוצלת, ובמקום זה הפקיד, הסוחר והקברן - שלושה במחיר אחד
- הצביע לעבר מגדלי המתים. מעלים אותך במנוף לקומה שישית, בלי
מעלית ובלי כיווני אוויר, ואתה עוד משלם על זה. הפרצוף הלבן
והאילם שלי לא השפיע עליו, אבל כמה דמעות ומילים טובות של שרי
עשו, כמו תמיד, את העבודה, והנה אנו כאן, בגוש ה׳, חלקה ב׳,
שורה 7, בית פינתי מלבב עם שכן אחד בלבד מימין וגדר חסרת חן
משמאל. אני זוכר שכשיצאנו מהצריף המחניק עם אתי החפירה ולוחות
השנה של הרבנים שמשמש את אותו איש בלוי ומזוקן כמשרד, שאלתי את
עצמי אם הוא יהיה זה שינהיג את הטקס שלי ואז ישליך את גופתי אל
הבור מהמריצה החלודה שלו. איך איראה בעוד שבוע? בעוד חודש?
מוזר, אבל בכל 58 השנים, שבעת החודשים וארבעה-עשר הימים הללו,
מעולם לא ראיתי אדם מת. כמה זמן לוקח לשאריות החיים האחרונות
שעוד דבקות בגוף המת להירקב ולהיעלם?

אני שמח שהצלחתי למשוך עד החורף. כך לפחות יש לכם קצת ירוק
בעיניים בין עמודי החשמל ושבילי הבטון שמקיפים אותנו במקום
המכוער הזה. למה ברירת המחדל של כל הדברים שאנו יוצרים מתכנסת
תמיד לאפור תעשייתי ומדכא?
הייתי רוצה להיות איתכם עכשיו, לחבק ולנחם אתכם. אבל החיים
ממשיכים, נובטים להם מחדש כל הזמן. אתה נרקב - והתולעים
חוגגות. הילדים שלי בוכים - ולכולכם, אני בטוח, יש כבר תכניות
לערב, לשבוע הקרוב, לשנה השגרתית והבריאה הבאה עליכם לטובה.
מקנא בכם. אני זוכר ששרון לוי מהכיתה שלי נרצחה בפיגוע
בירושלים כשהיינו בכיתה ח׳, ובהלוויה שלה הייתי עסוק רק
בדורית, מריח את העורף הנערי השזוף שלה ונצמד אליה מאחור תוך
כדי ההספדים. והנה, כשמה שנותר ממני תיכף יושלך אל הבור ויכוסה
בבלוקים של אתר בנייה, הקולגות שלך, שרי, בטח עומדות להן עשרה
מטר מאיתנו ומדברות להן בלהט על ענייני העבודה.
וזה בסדר, זה בסדר גמור.

דני, ילדה יפה, קטנה שלי. אני רואה אותך דומעת ומחייכת, נוגעת
בשיער נבוכה, לא מבינה מה תפקידך מול העיניים הזרות האלה
שבוחנות אותך. נסיכה שלנו, נתנו לך שם מיוחד ואת מצדיקה אותו
בכל רגע ורגע. שד פראי, שובב ומפיץ אור שכמוך. אצלי הפתיחות
והשובבות תמיד הסתירו דאגנות יתר, ואילו את שדרגת אותי לרמה
טהורה של כיף. אני בטוח שיש כמה פרצופים מופתעים ביניכם עכשיו,
אבל כן, משהו בי תמיד חשש ממה שיבוא. כמו שאומר ראש הממשלה
הנצחי שלכם - כבר לא שלי - צריך לדאוג קודם כל ל״חיים עצמם״.
פעם, אחרי הפסקת חשמל של 32 שעות באמצע החורף הניו-יורקי, רצתי
לקנות תנור נפט, שיהיה לפעמים הבאות. אבל בעודי סוחב אותו
מהחנות, מרוצה מהנצחון הרגעי על הפחד, התחלתי לדמיין איך אחרי
עוד כמה ימים קפואים כאלה אנשים יאבדו כל רסן, יטפסו 44 קומות
בעקבות ריח הנפט, יפרצו אלינו לדירה כדי להתחמם, ימצאו שם את
הילדים, ו-
דאגה יוצרת דאגה יוצרת דאגה.
כמה שנים אחר כך, בארץ, קניתי אקדח אחרי גל של פריצות לבתים
בשכונה. את כל כך דאגת, שרי, פחדת שאוהד ימצא את החלקים
שהחבאתי בנפרד וירכיב אותו, וצעקת עלי שממילא לא אשתמש בו
לעולם. והנה, רואה? בסוף כן השתמשתי בו.

לא הייתי צדיק גמור. לא תמיד אפשר להיות צדיק, לא תמיד צריך,
אבל כן כדאי לנסות בכל מאודך להיות טוב בתוך הסיטואציה. בכל
מקום אליו תגיע השתדל לעשות את הכי טוב שלך, כך אמר לי המדריך
בקורס ההכנה לפני הגיוס. בתאילנד נתתי פעם למישהי רק 2200 באט
למרות שהיא ביקשה, ממש התחננה, ל-2700, בשביל הילד שלה. ועכשיו
אני מצטער על 500 הבאט המלוכלכים האלה, ועל ההתמקחות המעליבה
בשביל שנינו בסיטואציה העלובה הזו שאתה מתחרט עליה בעודה
מתרחשת. אני מצטער, שרי, אבל הדברים נמדדים לאורך שנים, אני
מקווה. כולנו מועדים, כולנו מחביאים, וחבל. עדיף כמה שפחות
סודות ושקרים, כמו בסרט של מייק לי.

רציתי שכל זה יהיה מוקלט, בקולי שלי. חשבתי גם לצלם סרט בו אלך
בכל המקומות המשמעותיים עבורי, ממטעי התפוחים של קיבוץ רמת רחל
שגבלו בשכונה שלנו, דרך הקומה ה-44 במנהטן בחמש השנים הקסומות
והמושלמות ההן, ועד הבית היפה מול הים. תכננתי ודמיינתי, אבל
גם במותי לא הצלחתי להיות קולנוען כמו שתמיד חלמתי. עד
שהחלטתי, כבר הלכו לי מיתרי הקול. מזל שיש את שמעון שמקריין
לכם אותי עכשיו.
את שמעון פגשתי כמה חודשים אחרי הבשורה במקום הקבוע שלי
באספרסו שליד קיבוץ עינת. עוד סוד קטן. בכל יום שני, יורד
מכביש 6 בדרכי חזרה מהטיפולים בבית החולים לחשוב קצת לבד על
הזמן, נגד הזמן, מתענג באיטיות מכוונת על טעמו של הקפוצ׳ינו -
רותח, בלי סוכר - וכותב.
אך כפי שתמיד היה אצלי, ה׳לבד׳ שלי לא יכול להימשך זמן רב. גם
בגלי הייאוש, הכאב, הפחד והרחמים העצמיים ששטפו ודקרו אותי
בחודשים האחרונים, עדיין גרמתי מבלי משים לאנשים לרצות בקרבתי.
כך היה, כשכבר לא יכולתי לבלוע, עם אמילי, אחראית המשמרת היפה
והרזה מדי, שדאגה להניח לפניי את הקפה בספל האהוב עלי ולימדה
אותי ש״אפשר לאכול עם העיניים והאף, הפה מיותר״. ובאחד הבקרים,
מבלי ששמתי לב, שמעון הציץ לי מעבר לכתף במשך שניות ארוכות, עד
שלבסוף, בלי בושה, שאל אותי ״למי אני כותב את השבזה הזאת״.
ומאז, בכל מפגש, אני מוסר לו למשמרת עוד כמה שורות מאומצות,
כמה שאספיק. שמעון. בסוף החיים, הזכרת לי מהם חיים. בלי לתכנן,
רק להרגיש, לצחוק, לאהוב ולשנוא, כאן ועכשיו. מקלל בטלפון
לקוחות שלך בקולי קולות בלי חשבון, מתאר ציוד מכני ופסי ייצור
בתשוקה של חקלאי לאדמתו, מתחיל עם מלצריות בנות 20, מחקה את
התנועות שלי שבכל פעם הפכו מוגבלות יותר, צוחק בלי רחמים ובלי
הנחות, ומשמח אותי כל כך.

אוהדי - גבר חזק ומרשים. אני רואה אותך כאן, עכשיו, חסון כל
כך, עוטף את אמא ואת האחיות שלך. אני מביט בך בדרכי מטה
בהערצה. תמיד שם, תמיד יש על מי לסמוך.
זוכר שהורדתי אותך בפתח בסיס הטירונים של גבעתי בקציעות? גור
אריות גאה, ומושפל. לא הוצאת מילה כל הדרך דרומה. היית כל כך
אבוד ושבור על אובדן חלום הטיס, והלב שלי נשבר. התפתיתי לרמוז
לך על אופציית הקב״ן, אבל במקום זה אמרתי לך: זה נראה לך עכשיו
כמו סוף העולם, גם בלב שלך, וגם בשממה המייאשת הזאת שתקעו בה
כמה פריקסטים ואוהלים. אבל יום אחד אוהדי, המרחב, הזמן, הרעל
שמבעבע ומציף לך את הנשמה עכשיו, כל אלה יקבלו פרופורציה אחרת.
זה יהיה עוד מקום בדרך ועוד נקודה בזמן, ואולי אפילו תתרגש קצת
לראות את איזור המטווחים ואת שער הכניסה העקום, העלוב, הצבאי
הזה. כיסית לרגע את ידי עם כף היד הענקית שלך, יצאת מהאוטו,
ונהמת ״ביי, אבא״. וממש לפני כמה חודשים, שלחת לי תמונה מאותו
השער. ״אבא״, סימסת, ״אנחנו עם בן-בן בדרך לחאן בארותיים, והנה
אותו השער. לא אמרתי כלום באותו יום אבל הקשבתי לך, ומנקודת
השפל ההיא באמת יצאתי למקום טוב יותר בסופו של דבר״.
אריה גיבור שלי, אני לא יודע למה הייתי תמיד קצת מרוחק כלפיך.
אולי כי אתה בן, אולי כי היית הבכור, אולי בגלל האופי הרציני
שלך. אבל גם את זה הצלחנו לשנות, נכון? ברגע אחד ומיוחד, באמצע
שיחה על ענייני המחלה, פתאום הצבעת בביישנות על פסל העץ ששלחו
לי מגרינפיס, בשביל הבית שלי, הסברת, אחרי שאתה כבר-
למרות הכאב השורף בגרון, צחקתי כל כך, נו תגיד את המילה, יא
פחדן, ומאותו רגע יצרנו לעצמנו עולם שחור ומצחיק, ללא עכבות
וללא מחיצות.
העץ. הפרסומת הכי טובה שלי: צייר יושב מול יער עצום, רושם
סקיצות של עץ, ערימת ניירות מקומטים מצטברת בפח לידו, ובינתיים
דחפורים עובדים, מורידים את העצים. תמונה אחרונה. הצייר עומד,
מחזיק תמונה יפהפיה, גדולה, של עץ. מצלמה מתרחקת, ההרים שממול
מתגלים קירחים, מכוסים בגזעים וענפים כרותים. יש דברים שרק אתה
יכול ליצור. הייתי מזהה שזה משהו שלי גם אם היו מראים לי את זה
עשר שנים לפני, אותו קטע בדיוק עוד לפני שהתחלתי אפילו לחשוב
עליו. דה-ז׳ה-וו הפוך, משהו שם היה צועק לי - אני שלך!
היו במהלך החיים עוד כמה רגעים כאלה שידעתי שיקרו עוד לפני
שהתרחשו. כמו ביער בקליפורניה, העצים הענקיים האדומים שחיבקתי
בוכה, ללא שליטה, בטיול הגדול שלנו, פוגש במשהו שאיבדתי, שהיה
חסר לי. מזל שלא איבדתי אותך אז, שרי, אני זוכר איך הסתכלתְ
עלי מוזר.

אז הנה נגמרים להם החיים שלי, 20 ואולי 30 שנה מוקדם מדי.
מוקדם לעומת מה? מה הובטח לי? הרי אנו חיים הרבה יותר ממה
שאנשים חלמו פעם שאפשר, ובכל בית יש היום מה שגם למלכים
הגדולים מעולם לא היה.
את החודשים האחרונים בחרתי להעביר בכמה שיותר זמן עם המשפחה,
עם בן-בן, ובלי טלפון וטלוויזיה. לא אשלה אתכם, היו שעות
ארוכות של התאבלות על מה שהייתי עושה עם השנים הנוספות האלה
ובכיינות על מה שלא עשיתי עם הזמן שכן קיבלתי. ושום השלמה, ממש
לא. זה כנראה טוב רק לסרטים. מפחד בלילות, מתעסק בכאב ובגוף
הנאכל, בוכה, שותה בטירוף את בקבוקי הלימונצ׳לו האחרונים
שהכנתי והקפאתי עוד בחורף הקודם, מקלל ושואל את עצמי שוב ושוב
למה אני ולא מישהו אחר.

לפני כמה רגעים עשיתם כמיטב יכולתכם להיפרד ממני, או בעצם,
לנסות שלא להיפרד. אבל הספדים דינם להכליל, לייפות ולסכם,
ואילו החיים אינם כאלה, ההווה אינו כזה, אף פעם, וגם לא
הרגשות, והמחשבות. הכל מעורבב, שכבות שונות של תודעה, רגש,
הרגלים וזכרונות שמופעלות בהתאם לסיטואציה. אני כותב את הפסקה
הזו ובו בעת מוטרד אם אקבל דו״ח כי האוטו חונה כאן באדום-לבן
מחוץ לבית הקפה. זה באמת משנה לי, בשלב הזה, אם כן או לא? באמת
מטריד אותי? מוזר, אבל ככה העסק הזה שנקרא תודעה, או חיים,
עובד. נדירים הרגעים בהם כל כולך באמת שקוע בדבר אחד בלבד,
נדירים וקצרים, וכשהם מגיעים, לפעמים סתם באוטו ברגע שמש מנצנץ
ושיר יפה ברדיו, תבלעו אותם, תתענגו עליהם! באמת שלא רציתי
להישמע כמו אחד מהגּוּרוּאִים האלה, אבל כן, עצתי היחידה היא
שפשוט תעשו מה שבאמת בא לכם בכל רגע ורגע. המטרות הגדולות?
ההישגים? הכל משעמם בסוף. גם אם תגיעו לנירוונה תשתעממו בסוף.
אנשים כאן סביבי בוהים בטלפונים במקום באנשים שמולם, שברירי
מידע מהבהבים שחודרים למוח ומציפים אותו בכלום. תקשיבו לעצה של
איש מת, חברים, את שעות הבהייה שלכם תשאירו לעכביש שמטפס על
החלון ולמכוניות שמתיזות מים בעוברן מעל השלוליות.

אבל כמו שאומרים - קל להגיד.
תכלס, אני כבר מת.
אתם עדיין חיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פולסווגן זה
יופי !!




מו'ישה אופניק


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/19 2:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירדן קדר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה