אני מקנא בתבונה של הנשים.
תבונת הנשים יכולה להיות תבונת נחשים,
אך "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
אחרי שנים של בדידות ומשחקי הישרדות
עם תעתועי המוח,
וגם 25 שנים של כדורים פסיכיאטריים
שבוודאי לא תרמו לתבונה שלי,
ובינינו גם לא הרבה לחוכמה,
אני יושב מול המקלדת עם ראש ריק,
לא פלפל ולא שמן זית,
רק ריר של חלזונות.
אני צריך לכתוב כדי לדעת מה אני חושב.
אני צריך לכתוב בשביל לחשוב.

אם נדבר רוחניות - אקח אותך בהליכה.
אם נדבר פלפל ותככים - אתה תאכל אותי.
לכן לא מתקרב, לא מדבר,
לעולם לא משקר.
רואה את ערימות השנאה והרוע ונדהם.
המוח הפשוט והילדותי שלי לא יכול להכיל את זה.

היא דיברה אליי יפה,
היא דיברה אליי כמו אל ילד בגן.
ואני דיברתי בחזרה,
והתברר שהכול מזימה.

את יודעת שאין לי מה להעניק לך,
ותוך מספר שנים בודדות -
גם לך לא יהיה מה להעניק לי.
אז בואי יחד נחבק את הבדידות,
כל אחד ואחת בנפרד.
את תעשי את שלך,
ואני אעשה את שלי.
גם לך וגם לי יש דרך,
גם אם לפעמים היא לא ברורה.

ילדה מאוהבת בילד מזדקן,
ילד אוהב אישה מבוגרת.
את יודעת לאן זה יכול ללכת,
אבל את לא רוצה לראות,
כי את נואשת משנים של בדידות.

ואני, הבדידות מחבקת אותי בריק משכר,
משליכה את תודעתי לכל הכיוונים.
לא סוללת דרך ברורה, לוטה בערפל,
וכמו פרש עיוור ביער ערפל,
אני עוד דוהר.
לא יודע למה, לא יודע לאן,
לאן שיישאו אותי רגליי.