הוא אוכל דגנים
ומניע את עצמו דרך הרגליים והידיים.
צריך לשחות בזרם, הוא אומר,
המים גועשים, אחרת שוקעים.
הוא ממלא קערה גדולה בדגנים
ויוצק חצי קערה חלב.
זה חלב מועשר, מלא סידן,
ואפילו ויטמינים, הוא אומר.
הוא מכניס את הכפית לתוך
החלב והדגנים ומגיש לפה שלו.
השפתיים שלו יונקים את החלב כמו אוגר.
ברדיו שנות השבעים
והקיץ לא הגיע למרות שאפריל
זה מן מצב מוזר בו כנראה
ניאלץ לעשות סדר כשחורף בחוץ.
כך הוא אומר וצוחק לעצמו.
כל סדרי העולם משתנים.
יש לנו בלגן בראש ובלגן בלב,
אבל זה לא משנה,
כי כל המדינה נמצאת בבלגן,
וגם כל העולם.
כשאתה עצוב לא אכפת לך
שיורד גשם וחשוך,
וכשאתה שמח לא אכפת לך
שהשמש זורחת והשמיים כחולים.
הוא עשה את זה אותו דבר,
אבל עם כפית בפה של דגנים.
שאלו אותו אם צריך להוסיף סוכר.
הוא אמר שזה מספיק מתוק.
אבל אין סוכר, הם אמרו.
זה מתוק באופן טבעי, הוא אמר.
ובאמת טעמתי וזה מתוק באופן טבעי,
וגם ממתיק את החלב.
את החלב אתה שופך? שאלתי אותו.
למה? הוא שאל תמה,
אני שותה.
כמו את המיץ של הסלט?
כמו את המיץ של הסלט.
אז למה אתה לא אוכל דגנים עכשיו?
מיד אני אוכל דגנים, הוא אמר.
הגוף דורש את חומרי הגלם שלו.
וזה לא כי אתה רעב?
אני רעב כי הגוף דורש את חומרי הגלם שלו,
הוא אמר.
כך הוא מודיע לי שהוא דורש.