"הודעה למנויים,"
הוא קרא במערכת הכריזה,
"אבדה נשמתכם,
נשרפה הוויתכם,
וכולכם תעלו בגיהינום השמימה
אל עבר הנעלם הגדול,"
הוא סגר את מערכת הכריזה.
כל הנעליים האלה, הוא חשב.
בשביל מה אני מוכר נעליים?
בשביל למכור נעליים?
המנהל הגיע סמוק ומבוהל
ונתן בו מבט תמוה ביותר.
"אתה השתגעת על כל הראש,
אדון ג'וקר?
מה אתה אומר דברים כאלה ללקוחות שלנו?
אף-אחד כבר לא ייקנה כאן."
"זו לא הבעיה המזוינת שלי,
אדון מנהל," אמר ג'וקר ביבושת.
"בטח שזו הבעיה המזוינת שלך!"
הטיח בו המנהל,
"מקום העבודה הזה משלם את המשכורת שלך!"
ג'וקר הביט עליו כאילו תמה.
"אמרת מילה גסה, אדוני המנהל?
איך אתה מעז?
ככה אימא לימדה אותך?
ככה המורה חינכה אותך?
תהיה יותר מנומס להבא, לטובתך."
המנהל הביט בו בתמיהה מסוימת
ושתק, ואז אמר -
"אתה מפוטר, אדון ג'וקר.
תחתים כרטיס ולך הביתה,
ואל תחזור. אלא רק כדי
לאסוף את המשכורת."
עווית חיוך נעה על שפתיו של הג'וקר.
"אתה מוכן לשלם לי את המשכורת
על עבודתי עד כה?
שפטתי אותך לא נכון, אדוני המנהל.
לאמתו של דבר אתה אדם הגון וישר.
רק חבל שאתה אהבל.
כן, אעשה מה שאמרת.
רק אני תוהה -
מי ימכור את הנעליים המזוינות האלה במקומי?"
"אני כבר אמצא מישהו,
או מישהי." סינן המנהל בארסיות.
"עכשיו אתה נשמע כמו קאובוי,"
אמר ג'וקר,
"בסדר, אני הולך."
הוא הוציא את הכדורים שלו מהמגירה,
הכניס את העט בחזרה לכיס,
ופנה להחתים כרטיס.
"העט שייך לך?" שאל פתאום המנהל
כשג'וקר היה כבר עם הגב אליו.
ג'וקר נעצר.
הדממה הייתה קורעת.
ואז ג'וקר הסתובב ופנה אל המנהל.
"לא," אמר ג'וקר,
"היא שייכת לך,"
ותקע את העט בתוך לבו,
"ולכן אני אחזיר לך אותה,"
אנשים שמעו מישהו צוחק
כשהוא פונה ללכת.
הוא לא טרח להחתים את כרטיסו.
הם מצאו מה הוא כן הכתים -
את לבו של המנהל
ב-חור דק ודיו כחולה.
אחרי הכול -
זו הייתה בהחלט עבודה בזויה,
למכור נעליים.