הוא קם מתוך סחי
של חלומות בלהה בו יש מלחמה,
מלחמה, בכל מקום, וזה הרגל.
כשהוא התעורר הוא הבין
שהוא עדיין במלחמה,
מלחמה תמיד בכל מקום,
וזה הרגל,
אבל בעולם שלו, בין אנשים,
מוסדות ותקשורת,
רשויות רווחה וקפיטליסטים,
אנשים שמחליטים למי מגיע לחיות
ולמי לא, ואם לחיות, אז באיזה אופן.
הוא מכור לכדורים של תרופות
כבר יותר מעשרים וחמש שנה
במקום שיירפאו אותו,
ודווקא זה חבל,
כי הוא מכניס כסף בקניית התרופות,
אבל הם אלה שמשלמים לו ביטוח לאומי
ומפסידים אדם תורם לחברה
מבחינת ייצור משאבים וניהולם.
לפחות אני כותב, אל תגידו
שאני לא עושה כלום, למרות שרציתם
שאני לא ייעשה כלום.
הוא שוטף את ראשו במים קרים מהברז
של הכיור ופותח חיוך באזמל על פניו.
"עכשיו אני יותר יפה," הוא אומר
לעצמו במראה. הוא שותה את הקפה
עם סוכר ומים רותחים,
ומזליג טיפות של צבע לזוויות עיניו.
"עכשיו אתם יכולים לראות אותי?"
הוא שואל, "לא, אתם לא יכולים,"
הוא עונה, כי ככה הם,
לא רואים דבר ממטר.
אני זוכר היה ערפל כבד
והייתי על גשר,
ואי-אפשר היה לראות דבר בגלל הערפל.
הייתה תחושה שמישהו אורב לא רחוק,
וכל תנועה הייתה יכולה להיות לכיוונו,
כשהוא ממתין עם אולר להב זול שלוף
לממש את רשעותו.
אבל הכול נגמר, כי היא בעצם חיה,
והוא חיבק את התחת שלה על הגשר,
וזה היה כל-כך טוב ועצוב,
כשהוא פשוט יושב ומחבק לה את התחת,
והיא לא זזה, לא זזה,
וסופגת אותו שסופג אותה.