ביום שישי בצהריים הפסיק אלוהים בבת אחת את כל האטרף. הוא נשען
לאחור על הכיסא החורק שלו והביט על שורת המשימות בדף שמולו.
לצד כל משימה היה רשום  וי גדול.  שמים וארץ - בוצע, יום ולילה
- עשוי, שמש וכוכבים - תלויים ופועלים, בעלי חיים ובני אדם -
יש. כל העייפות שהצטברה אצלו אחרי שבוע של עבודה רצופה, גמרה
אותו. הוא פיהק  ואמר למלאך התורן שעמד לידו: "עכשיו צא מהחדר
כי אני חייב איזה חרופ קטן. תעיר אותי קצת לפני שש". למה שש
אלוהים לא היה צריך להסביר. כולם  ידעו עד כמה שהוא מטורף על
הסרט הערבי של שישי בערב. דוראד לחאם, עאדל אימאם, יוסוף
ווהאבי ופאטן חמאמה היו הכוכבים החשובים לו באמת.  כוכבים של
פלז'ר. הוא אפילו ידע לצטט סצנות שלמות כאחרון המעריצים בח'אן
אל חליל.
אז אלוהים נכנס למיטה והמלאך התורן יצא מהחדר. המלאך דווקא
תכנן לראות בשש את "האיש השווה מיליונים" שמשודר מקפריסין, אבל
כמו תמיד, אלוהים הוא הקובע ולמלאך לא היה שום חשק להתעמת אתו.
בטח לא עכשיו כשחוזה ההעסקה שלו עומד בפני חידוש. מרוב שהוא
פוחד להסתבך, אתמול מחק המלאך את כתובות הגרפיטי "עד מתי?"
ו"למה התגייסתי" שרשם ליד מיטתו במגורי המלאכים. אז עכשיו לריב
עם אלוהים בגלל איזו תכנית טלוויזיה מטופשת? ממש לא בא בחשבון!

המלאך העמיד פינג'אן על האש. אין כמו קפה טוב כדי להעביר
משמרת. אחרי כמה דקות רצה לדעת אם המים מספיק חמים. אז הוא טבל
אצבע במים. זו הייתה טעות. עכשיו האצבע שלו בערה מהכוויה. הוא
שטף את האצבע הכואבת במים קרים וסינן לעצמו בלחש קללה. הוא
סיים את הכנת הקפה וקיווה לאחר צהריים שקט.
אין מה לעשות. כשעובדים חאפ לאפ כדי להספיק לברוא עולם שלם
בשבוע אחד, אי אפשר לחשוב על הכל. ואז קורות תקלות או כמו
שהלויים היו אומרים בבית המקדש: ריג'קטים. וכשנותנים לעסק הזה
להתחיל לרוץ, כל הריג'קטים האלה צצים. מתי? כמובן, בזמן הכי
פחות מתאים, כשאלוהים ישן. וזה בדיוק מה שקרה במשמרת הזו של
המלאך התורן.
קצת אחרי שעלו מהחדר הנחרות האלוהיות, צלצל הפעמון. המלאך נחרד
וטס לדלת. מולו עמד המון זועם. ערב רב של ברואים כועסים. המלאך
מיהר לסגור אחריו את דלת הכניסה לבית לבל תופרע שנתו של אלוהים
ויצא אל ההמון.
היו שם צעקות ונפנופי ידיים ודחיפות כמו בכל הפגנה. המלאך
התורן ניסה להבין על מה הם כועסים אבל בליל הקולות נשמע לו
כג'יבריש אחד גדול. בליבו פנימה הוא קיטר למה תמיד במשמרת שלו
קורות כל הבעיות הגדולות. הוא נשם עמוק וידע שאם ילך עכשיו
להעיר את אלוהים, הלך עליו. לא יהיה לו סיכוי לקבל חידוש חוזה.
אין ברירה, הוא חייב לפתור את המשבר בעצמו. אבל מה לעזאזל הם
רוצים?
"אני לא מבין כלום מהצרחות שלכם" אמר המלאך בתקיפות להמון
הכועס "אם אתם רוצים שאטפל בכם, אז תסתדרו בקבוצות לפי הבעיות
ושכל קבוצה תתייצב בפני". המלאך הוציא החוצה שולחן פיקניק
וכיסא כתר לבן, התיישב וחיכה שהבעיות יסתדרו בקבוצות ויבואו
בפניו.
ראשונה הגיעה הקבוצה שקראה לעצמה "המשוקצים". היו שם חזירים
ושרימפסים שטענו כנגד מה שהם כינו "הטמטום האלוהי". הם הסבירו
לו שמצד אחד אלוהים ברא אותם ומצד שני קבע שצריך להחרים אותם
כי הם לא כשרים. "אם לא צריך אותנו אז למה נבראנו?". המלאך חש
מצוקה. גם הוא לא הבין את ההיגיון אבל לך תחפש הגיון אצל
אלוהים ישן. המלאך ניסה לדחות את הקץ. "עכשיו שישי בצהריים.
אולי תבואו בשעות הקבלה הרגילות בשבוע הבא?". אבל הם לא היו
מוכנים לשמוע מכך אחרי הדרך הארוכה שעשו ודרשו פתרון מיידי.
"אחרת ניפנה למבקר המדינה" הם איימו.  המלאך גירד בפדחתו.
"איזה מצב מחורבן" הוא קילל בליבו, מצד אחד צריך לתקן את
השטויות של אלוהים ומצד שני האצבע כל כך שורפת לו. רגע, אולי
זה הפתרון? ואז הוא אמר להם "יש!". המשוקצים שאלו מה והוא אמר
שהחזירים יביאו תועלת רבה בתחום הרפואי. "ומה איתנו?" שאלו
השרימפסים. "אל תדאגו" הרגיע אותם המלאך התורן. "אסדר שיהיה גם
לכם ביקוש אדיר". ככה נולד השימוש בעור חזיר לטיפול בכוויות
וכך מצאו עצמם פירות הים מככבים בתפריטי מסעדות נחשבות.
המלאך הביט לעבר הקבוצה השנייה שהתייצבה מולו. היו אלה אנשים
רטובים עד לשד עצמותיהם. הם רעדו והתעטשו ללא הרף. "הוא רוצה
להרוג אותנו האלוהים הזה שלך" אמרו הרטובים למלאך. הוא מצדו
הושיט להם ערימת טישו וניסה להבין מה הבעיה. מסתבר שהגשם. "זה
נחמד מאוד שאלוהים מוריד עלינו מים מהשמיים, אבל למה בלי הודעה
מוקדמת?. כל פעם המים יורדים בהפתעה. אנחנו לא מספיקים להסתתר
ונרטבים, ואז נהיים חולים, חוטפים שפעת וצרות אחרות ומתים".
המלאך הבין שצריך לייצר איזו התרעה קולית שתזהיר את האנשים
לפני שהגשם יורד. הוא הציע להם מניפה רחבה של קולות: החמישית
של מוצארט, התשיעית של בטהובן, הצליל השמח של ריקוד הקאן קאן,
נעימה מהמערבונים ועוד ועוד. בסופו של דבר סוכם על צליל עמוק
ומתגלגל שיקדים את הגשם. ככה נולד הרעם.
המלאך חשב שזהו זה, אבל אז גברת אחת מקבוצת הרטובים סירבה
להתפנות. היא הסבירה למלאך כי יש בין הרטובים גם כבדי שמיעה
ושצריך למצוא פתרון גם עבורם. ככה נולד הברק.
ואז הגיעה הקבוצה האדומה. מאות ואלפי פרגים שעזבו את מקומם
בשדות ובהרים, התקבצו יחדיו ויצרו שטיח אדום מסנוור. "ומה
הבעיה של הפרגים" שאל המלאך ופרג אחד מיהר לענות: "תראה
אבאל'ה, אנחנו האדומים האחרונים שפורחים". "נו, אז מה?" תמה
המלאך. "מה אתה לא מבין יא גבר? לפנינו יש את הכלניות, הנוריות
והצבעונים. רק אחר כך אנחנו ומי ירצה לזרוק עין לכיוון שלנו.
הבנת? הרי אנחנו סתם עוד איזה פרח אדום עם עיגול שחור באמצע.
תשמע אחי, נגיד שאלוהים היה מוסיף לנו איזה פס כסף מסביב או
מחליף לנו את הצבע מאדום לסגול עסלי או תכלת, מילא. אבל ככה
איך שאנחנו באדום סתמי. את מי בדיוק אנחנו מעניינים?". המלאך
התורן חשב וחשב ולבסוף מצא פתרון שהניח את דעת הפרגים. ככה בא
לעולם החשיש.
ההמון התפנה והשקט שב לשרור. אני את שלי עשיתי להיום, אמר
לעצמו המלאך התורן. הוא קיפל את השולחן והכניס את כיסא הכתר
הלבן פנימה לתוך הבית. מחדרו של אלוהים נשמע קול רעש. המלאך
התורן פתח בזהירות את דלת החדר והציץ פנימה.
"עוד לא שש" שאל אלוהים בקול מאיים.
"לא, לא" ענה המלאך בהכנעה "עכשיו רבע ל. שאכין לך תה חם?".
"כן" פיהק אלוהים בעודו קם מהמיטה "תראה בארון שבמטבח יש 3
שקיות תה משומשות שאפשר עוד להשתמש בהן. תכניס את כולן לכוס
מים חמים ותניח בסלון. חוץ מזה גם תפתח את הטלוויזיה שתתחמם עד
שאבוא".
כשנכנס אלוהים לסלון לבוש בחלוק המשובץ שלו, הוא נזכר לשאול את
המלאך התורן אם קרה משהו משמעותי בזמן שישן.
"שום דבר מיוחד" ענה המלאך "הכל בקטנה".
אלוהים לגם בקול גדול מכוס התה, מצמץ בשפתיו והרעים בקולו:
"עכשיו שקט בבית".
הסרט הערבי התחיל.