כשנגמר הערב, אחרי ששילמת, שאלת אותי: 'אני אלווה אותך לאוטו?'
בצורה כזו שכמעט יכולתי להרגיש איך אתה דוחף אותי מהכיסא כדי
לזרז את הסוף, להוציא את שנינו מכלל סכנה. כבר היינו כאן הרי,
לפני שנה בדיוק; ושנינו יודעים איך זה נגמר.

שאלת את זה כמו מישהו שלא רוצה שאקפיץ אותו הביתה, כמו שהצעתי
לך רגע לפני; כמו שהצעתי לך לפני שנה בפעם הראשונה שנפגשנו.
אמרת לי את אותו הדבר שאמרת לי בפעם ההיא: 'מה, אבל זה רק
בשביל להקפיץ אותי? בשביל זה תעשי את כל הסיבוב הזה?'

השאלה שהסתתרה מתחת בפעם ההיא הייתה 'ולא תעלי אלי הביתה?'
וכשאמרתי אז שזה רק בשביל להקפיץ אותך וזהו, אמרת בחיוך שחבל
על הסיבוב; שאתה כאן עם חברים שלך והם עם אוטו וגרים ממש לידך
והכל בסדר, ושאסע הביתה שלי. הכל טוב. ליווית אותי לאוטו,
חיבקת אותי, שאלת אם ניפגש שוב, ונכנסת לאוטו של חבר שלך.

אבל הפעם כבר היה מתחת את ה'אם תקפיצי אותי אז אני ארצה שתעלי
אלי הביתה ושנינו יודעים שזה לא רעיון טוב.'
אמרתי לך שאני לא מכריחה, שאם אתה לא רוצה אני לא אשכנע, אבל
שאני לא באמת מבינה מה הבעיה; ויכולתי לראות את הנחרצות שלך
נסדקת בהדרגה מאחורי ההבעה המסטולית שלך. אמרתי לך שזה מצחיק
קצת כי זה ממש כמו אז, לפני שנה, כששאלת אותי בשביל מה אני
רוצה להסיע אותך בעצם; ושכמו אז, גם הפעם אני רוצה להסיע אותך
כדי להיות איתך קצת לבד; רק שהפעם באמת לא אכפת לי לעלות.

אבל אתה רק אמרת 'בואי, אני אלווה אותך לאוטו,' והמילים שלך
דחפו אותי לקום מהכיסא כמו זרועות בלתי נראות שמזרזות את הקץ.
קמתי, כנועה. על מה יש להילחם כאן. אמרת לחבר שלך 'אתה שם לי
עין על זה רגע?' ולא שמתי לב מה זה היה שהשארת שם, שהיית צריך
שהוא ישגיח לך עליו.
תיארתי לעצמי שזה היה הארנק שלך, או הפלאפון, או הלב. כנראה
הארנק.

כשהיינו בדרך לחניון נעצרנו ליד איזה מעקה כזה, באמצע הרחוב,
מול הטיילת. לא התנשקנו אבל התחבקנו ממושכות, חיבוק כזה שהוא
אפילו יותר מנשיקה, ותפסתי אותך בשתי הידיים, אני לא זוכרת
באיזה חלק של הגוף; ואמרתי לך בשקט ובמילים רכות לתוך
הנקבוביות של העור איך שינית לי את החיים אז, ואיך לעולם לא
אוכל לשוב ולהיות כמו שהייתי לפניך. אמרתי ואמרתי ותוך כדי
שאני אומרת, נעצר לידנו איזה רכב, ומישהו זר הוריד את החלון
למטה וצעק לנו:

'תנצרו את רגעי האהבה האלה, חבר'ה; תזכרו אותם טוב-טוב. כי אחר
כך זה לא חוזר.'
ונסע משם.

שנינו נקרענו מצחוק. כל הנאום חוצב הלהבות שלי נגדע באחת
והוחלף במשהו כל כך רנדומלי אבל כל כך מדויק שהיה אפשר לחשוב
שהוא נלקח הישר מתוך סרט. רק שהוא לא ידע, הנהג ההוא, שהוא עד
לא לרגעי האהבה עצמם, אלא לשחזור החד-פעמי והלא-מתוכנן שלהם;
רגע לפני שיעלמו שוב והפעם כנראה לעד.

אני מסתכלת עליך עם חיוך שמרוח לי על כל הפנים ואומרת לך
בעצבנות-מדומה: 'מאיפה הוא בא עכשיו, האיש הזה? מי זה בכלל?
אני באמצע נאום מרגש והוא פשוט עובר כאן וקוטע לי אותו.'

'לא נו, תמשיכי, תמשיכי להגיד את מה שאמרת. מה אמרת?' אתה עונה
לי, ואני שמחה שאתה כל כך סקרן לשמוע כמה אתה חשוב לי. זה גורם
לי לשנייה לקוות שאולי בכל זאת היה משהו בדבריו, אבל אני לא
אומרת לך את זה. אני ממשיכה לדבר ואתה מחבק לי את המותניים,
חצי באהבה וחצי בתאוות בשרים. 'אבל זה בעיה, את מבינה, כי
עכשיו די בא לי להפשיט אותך' אתה אומר לי.

'אוקיי, אז לא הבנתי, למה בעצם אתה לא רוצה שאני אקפיץ אותך
הביתה? אני לא מתכננת לתת לך להפשיט אותי באמצע הרחוב גם ככה.'
אני אומרת, ואתה מחייך, כאילו שאתה תוהה למה בעצם זו בעיה
שתפשיט אותי באמצע הרחוב.

אנחנו ממשיכים להתקדם לעבר מכונת התשלום של החניון, ואני
משלמת. 'כמה בעצם זה יוצא לך?', אתה שואל, כאילו שזה משנה
למישהו, ואני עונה שחמישים. 'יקר', אתה אומר. 'יקר', אני עונה.

'אבל בעצם אתה גם ככה לא יכול לבוא איתי, נכון? כי השארת משהו
בבר?' אני שואלת. 'לא, בסוף לקחתי הכל,' אתה עונה. 'אתה
בטוח?', אני שואלת שוב; 'כי שמעתי אותך מבקש מחבר שלך לשמור
לך.'

אתה בודק את כל הכיסים: פלאפון, יש. ארנק, יש. מפתחות, יש.
'לא, הכל אצלי,' אתה אומר, כמעט מופתע.

אנחנו הולכים לרכב שלי. אתה מסתכל עליי, והכל מוכר וזר כל כך
בעת ובעונה אחת.

'אני בסך הכל רוצה לשמור עלייך, את לא מבינה? אני לא רוצה שזה
יבלבל אותך,' אתה אומר ומשפיל את המבט. 'וגם עליי, בסדר? גם
עליי,' אתה מוסיף בתבוסה.

אתה נכנס לאוטו שלי. אני מתניעה.

כנראה שזה בכל זאת היה הלב.