הוא מרביץ לה והיא מתקפלת
מה עשיתי לך, היא שואלת
את מאיימת עליי מעצם היותך אישה
אני לא יודע מה את חושבת,
אני לא מבין את דרך החשיבה שלך

הוא הלך והיא טיפלה בצלקות
מים יורדים גשם והוא לא בא לבכות
בינתיים יש דברים יום-יומיים, כמו בית וילדים
ואת כל החובות והטיפול בהורים

הוא חזר שיכור, היא לא אמרה מילה
השכיבה אותו לישון כמו עולל, וחזרה לדרכי יומה
במצב כזה יש צלקות על פני היקום,
מישהו צריך ללמד דרכי ארץ של התנהגות בין אדם לאדם

הוא קם, הוא רצה לאכול
היא לא הכינה כלום, היא לא חשבה על כך
בעצמה אכלה רק כריכים
הוא זרק צלחות וניפץ והרס את המטבח
אחר-כך אמר לה לנקות כאילו זה מובן מאליו

היא מנסה להיזכר איך חייו נקשרו בחייה
אולי לא שמה לב לתמרורי האזהרה,
אולי הייתה מסונוורת ממילות החנופה
כך הוא כך, זה לא האדם בו בחרה
כשיש שיגרה של משפחה ועבודה - הוא משתגע,
רוצה ממתקים וצעצועים כמו ילד קטן

היא מנסה להזכיר לו שיש ילדים קטנים,
אבל זה לא עוזר
אם לא למעני - למענם, היא אומרת,
זה לא חודר אליו
רק אני, רק אני, הוא אומר,
אני רוצה לקבל
הוא לא נותן כלום כמעט, אז למה יקבל

זה בית משותף, שלו ושלה, הם קנו אותו יחד
אי-אפשר לגרש אותו, אי-אפשר לגרש אותה
ילדים אוהבים את אבא בכל זאת, וגם את אימא
אי-אפשר לנפץ משפחה סתם כך כי העניינים לא מסתדרים

לכן היא שותקת, ונסדקת בכל יום קצת יותר
לכן היא מרגישה אסירה בביתה כשהוא זה הסוהר
היא מנסה לנשום, אבל כמעט אין אוויר
היא מתכערת והופכת טיפשה,
בדיוק כמו שהוא מכנה אותה
היא יודעת שזה לא באשמתה.