הוא אומר שהוא מת על נירוונה,
והוא באמת מת. על נירוונה.
החושך ששלט על חדרו כל שנות התשעים,
השאיר פצעים עמוקים לא רק בלב,
אלא בנשמה.
הוא אמר שכדי להכיר את הטוב,
יש תחילה להכיר את הרע.
זו הסיבה שיש רע,
ולא רק טוב.
וכשמכירים ברע - מואסים בו,
ומתעלים מעל הרע - אל הטוב.
ורק בהכרת ומיאוס הרע,
אפשר להתעלות אל הטוב.

כשאתה לוקח ליתיום,
או רספדל, או קלונקס,
וצולל ביינות גלים אפלים של מחשבות מסוכסכות,
ולא יודע מה נכון ומה לא,
ולאן אתה הולך אם יש ללכת לאן בכלל.
כשחצוצרות הטירוף מכות ברקותיך צעד אחר צעד,
ומסך האימה הלבן נפרש מול עיניך,
אתה תוקע אצבעות לתוך עיניך בשביל לא לראות,
וכל העולם הומה קולות צורמים,
ואתה מכניס את היד לתוך הלב שאתה אוהב,
ומחפש מה למצוא בו כדי להביא אותו אליך.
והדם מכתים כל סדין לבן כמו כל ניתוח,
והם מביטים לך עמוק לתוך העיניים,
ואומרים שאתה משוגע בלי למצמץ.
אתה בורח כמו המשוגע שבורח אל ההרים,
מדבר והולך כמו ילד קטן,
והעיניים שלך מתות.
יש לך משאלות מוות מתבשלות בסיר,
ומילים של אנשים שצורחים לך באוזן.
אתה רוצה לישון - אבל אתה תמיד מתעורר.
העולם הזר נראה שונה ולא שייך,
דוחה אותך, או אולי אתה אותו.
וכל המים מ-כל הגשמים מתנקזים לתוך חורי הביוב,
ואתה כמו המים ש-כל הזמן נשפכים,
מתוך רחובות מלוכלכים.
הם לא מבינים, הם באמת לא מבינים,
וחבל על המילים, רק הם לא יבינו לעולם.
איך זה להיות שקית ניילון שעפה עם הרוח,
ונתפסה בין חוטי חשמל.
כולה קצרים, כולה מתחים גבוהים,
כולה צרחה ארוכה ומתמשכת,
מהדהדת בין רחובות הבתים.